מאמר זה פורסם במקור בשנת 2018.
אנו נמצאים עכשיו בעשרת ימי התשובה, שהתחילו ביום הראשון של ראש השנה ומסתיימים ביום כיפור. כפי שמסבירים המקובלים, הזמן הזה הוא זמן של טיהור הכלי, המאפשר לאור אליו התחברנו בראש השנה לבוא אלינו ולהתבטא בחיינו. לכן, השבת שחלה במסגרת התקופה הזו, השבת הזו, שבת שובה, היא שבת חשובה ומיוחדת ביותר.
"לא משנה היכן היינו או כמה רחוק נפלנו, בשבת הזו, ההתעלות הזו זמינה לנו".
בראש השנה התחברנו אל היום השישי לבריאה, היום שבו נבראו אדם וחווה. מיד לאחר מכן, הם נפלו אל תוך הרצון לקבל לעצמם בלבד ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כשעשו כך, הם איבדו את הוודאות שלהם ונזרקו מגן העדן. אדם וחווה החלו אז בתהליך התיקון. ולמרות שאנו עדיין ממשיכים בתהליך השלמת אותו תיקון, הם השיגו את השלב הראשון שלו בשבת שבאה לאחר מכן, השבת שלאחר בריאת האדם, השבת הזו. לכן, בשבת "שוּבָה" האור היה חייב להתעלות לאחר שנגרמה הנפילה לכולנו; לא משנה היכן היינו או כמה רחוק נפלנו, בשבת הזו, ההתעלות הזו זמינה לנו.
הסיבה לכך שההתעלות הזו חשובה כל כך בשבת הזו היא מכיוון שהאור והברכות שקיבלנו בראש השנה נמצאים רק בפוטנציה כרגע, ואנחנו חייבים ליצור את הכלי שאליו יוכל האור הזה להיכנס; זוהי תכלית השבת הזו, והמטרה המוחלטת של יום כיפור. אדם שיוצר את החיבור המושלם בראש השנה, אך אינו מנצל את האור וההתעלות הגדולה של השבת הזו ושל יום כיפור, נשאר עם כל האור והפוטנציאל הזה, אבל אינו מסוגל לגלות אותו ולהכניסו אל הכלי שלו. זו הסיבה לכך שיום כיפור מגיע לאחר ראש השנה, והסיבה לכך שאנו מקבלים את השבת הזו: כדי שלכל האור והפוטנציאל האדיר שעוררנו יהיה כלי מזוכך, נעלה ומחובר שאליו יוכל האור הזה להיכנס.
אם כן, זה המקום שבו אנו מתחילים את ההבנה של "שבת שובה"; זו השבת שבה אנו חייבים להתעלות. זוהי השבת שבה עלינו להתחיל את תהליך ההיטהרות, או שאנו נמצאים כבר בעיצומו. וההתמקדות הגדולה ביותר במהלך השבת הזו חייבת להיות לא רק בהתעלות, אלא גם ברעיון אחר שקשור אליה. אנו מדברים לעתים קרובות על כך שהמטרה הסופית של עבודה רוחנית, כפי שמסביר הרב אשלג, היא מצד אחד להגיע למצב של ודאות מתמדת וגדלה באור הבורא, ומצד שני, להתעלות מתוך הרצון לקבל לעצמי בלבד אל רצון גדול יותר, הרצון לתת. מה הקשר בין שני המושגים הללו?
"הוודאות ניתנת לאדם על סמך עבודתו להסיר את הרצון לקבל עבור עצמו בלבד".
התשובה לכך היא ששני הדברים הללו פועלים יחד, והם למעשה אותו דבר. ומשמעות הדבר היא שאדם שאינו מתמקד כל הזמן בשינוי והעלאת הרצון לקבל עבור עצמו בלבד לרצון לתת אינו מסוגל להשיג ודאות. ואדם שחושב שהמטרה היחידה של העבודה הרוחנית היא להתמקד בהעלאת כל מצב של אתגר או חושך אל הוודאות, לעולם לא יהיה מסוגל לעשות זאת, מכיוון שרק העבודה המתמדת על הפיכת הרצון לקבל לרצון לתת היא שמאפשרת את הודאות.
זו הבנה חשובה: ודאות ניתנת לאדם על סמך עבודתו להסיר את הרצון לקבל עבור עצמו בלבד. מידת חוסר הוודאות של האדם תואמת במדויק למידת האנוכיות שהוא עדיין מחזיק בתוכו. לכן, הדרך היחידה להגדיל את הוודאות היא להגדיל את השינוי שלנו; ולהפך, ככל שאנו מגדילים את השינוי שבנו, נוכל לראות שאנו מסוגלים להיות בוודאות רבה יותר. ואם לא נעשה את עבודת הסרת האנוכיות, לא משנה עד כמה ננסה, עדיין תהיה חסרה לנו וודאות ונהיה שרויים בספק ובפחד, מכיוון שוודאות היא ביטוי של עבודת הסרת האנוכיות.
ולכן עכשיו אנו מבינים שהשבת הזו אינה רק שבת של התעלות, אלא גם שבת של ודאות, מכיוון ששתיהן שזורות זו בזו. ב"שבת שובה" אנו מקבלים את המתנה הכפולה והמאוחדת של היכולת ללכת קדימה מתוך מודעות ששינוי האנוכיות שלנו הוא גם העלאת הוודאות שלנו, וגם, וחשוב מזה, אנו מקבלים את הסיוע שעוזר לנו להיות מסוגלים לעשות זאת.
