מתעוררים. בודקים את הטלפון. קוראים כתבה ועוד כתבה חדשותית עצובה/מטרידה/מרתיעה. ואז מצפים שיהיה לנו יום נהדר... לא!
כתבתי הרבה על חשיבות התחלת היום שלנו ב"רגל ימין", כמו שנהוג לומר. מה שאנו עושים בבוקר קובע איך יראה היום שלנו מבחינה נפשית, פיזית ורוחנית בהמשך. אז אם נתחיל עם המסכים שלנו, יש סיכוי גבוה יותר שנמשיך בהם, לפעמים בלי כל שאר האנשים והדברים שנמצאים סביבנו. אנו יכולים למצוא את עצמנו אובססיביים לגבי מה שקורה "שם בחוץ" ברשתות החברתיות או בסיפור הרכילות האחרון... וכשאנו מרימים את מבטנו סוף סוף למעלה, לעתים קרובות מדי אנו מחפשים סיפוקים נוספים גם בצורות אחרות.
אנו יכולים להקיש באצבעותינו ולקבל כמעט כל דבר (חשבו על אמזון: הזמינו היום, קבלו היום!). יש לנו אינסוף אפשרויות של אוכל ושתייה (מה זה יהיה? הקפה בחלב בטעם וניל שלכם? או שהייתם מעדיפים את האמריקנו החדש שלנו בטעם דלעת-תפוח עץ-סוכריה-מתובלת-ממותקת?). ולא משנה מה וכמה יש לנו, נראה שאנו תמיד רוצים עוד.
העובדה היא שכולנו קצת (או הרבה) מכורים. אבל מדוע?
התשובה קשורה לפחות בחלקה לדופמין. דופמין הוא חומר כימי במוח שגורם לנו להרגיש טוב. ובכל פעם בה אנחנו מרגישים מתוגמלים - עם מידע חדש, בידור או חיזוקים חיוביים מכל סוג שהוא, המוח שלנו משחרר יותר. בין אם זה דוא"ל מהיר או בדיקת האינסטגרם (הם מגיבים! הם אוהבים אותי!),סרטון יוטיוב משעשע, או כל טפטוף סוער אחר, אנחנו מחפשים את הדברים האלה. משתוקקים להם. וכשאנו רוצים את זה, אנו רוצים את זה עכשיו. אבל יש צד אפל יותר לדופמין כשאנו מסתמכים עליו כל הזמן.
ד"ר אנה לבמקה, מחברת הספר ""Dopamine Nation, מציינת כי "אחת התגליות [האחרונות] החשובות ביותר במדעי המוח היא שההנאה והכאב ממוקמים יחד". במילים אחרות, השניים שואפים כל הזמן לשמור על נקודת מרכז, או שיווי משקל (המכונה טכנית הומאוסטזיס). לכן, כאשר אנו נוטים יותר מדי לכיוון אחד, המוח שלנו מנסה לפצות על ידי כך שהוא שולח אותנו למצב או לרגש שווה אך מנוגד.
חשבו כיצד זה מתרחש כאשר בני אדם מצפים באופן גובר והולך לזרם מתמיד של הנאה מיידית. (עוד נקודה לציון: כרגע יש יותר מ-17,000 כותרים בנטפליקס בלבד. זה משאב דופמין שלעולם לא נגמר!) ואם איזון הוא המטרה של המוח שלנו בעיצומה של כל ההנאה הזו, אין זה פלא שהדיכאון והחרדה הגיעו לרמות הגבוהות ביותר בהיסטוריה - עלייה של כ-25% בקרב צעירים מאז 2016. והעניין נעשה רציני יותר כשאנו לוקחים בחשבון עד כמה האיזון הזה יכול להיות חמקמק.
כי ככל שההתמכרויות נמשכות, ככל שאנו מאכילים אותן יותר, כך אנו נעשים תלויים יותר בריגוש האחרון רק כדי להרגיש נורמליים. התחלנו להיות תלויים ב"לייקים" האלה או בסרטונים המצחיקים או במיילים או בקניות ברשת רק כדי שיגרמו לנו להרגיש בסדר בכל צעד ושעל: כשאנו מחכים בתור במכולת, יושבים ברכבת התחתית, או אפילו עוצרים ברמזור.
אז איך נפנה את מבטנו? כיצד נאפס את תחושת האיזון שלנו ונחזיר את הזרקור אל הרגע הנוכחי... אל תחושת הרווחה והחיבור שאינה תלויה ב"דבר" הבא? אחד הטיפולים של ד"ר למבקה הוא מה שהיא מכנה "צום דופמין", שפירושו עבור המטופלים שלה הוא להיות ללא מסכים במשך חודש! תרגול זה הוביל לפחות חרדה ודיכאון בקרב המשתתפים. למרות שתרגול כזה עשוי להרגיש מרתיע מדי עבור חלקנו, כולנו יכולים להרוויח מחשיבה מחודשת על מערכת היחסים שלנו עם הטכנולוגיה ועל הסיפוק המיידי של הלך הרוח הזה.
הסופר סטיבן אלטרוג מעודד אותנו לבחון את התנהגויות ברירת המחדל שלנו. אפילו שינויים קטנים ב"סטטוס קוו" האישי שלנו יכולים לעשות את ההבדל. לפיאלטרוג, שמונים וארבעה אחוזים מן האנשים שומרים את תיבות הדואר הנכנס שלהם פתוחות כל היום. במילים אחרות, רבים מאיתנו חיים במצב של זמינות תמידית לכל מי שנמצא ברשימת אנשי הקשר שלנו. במקום זאת, הוא מציע שנקבע זמנים שבהם אנחנו פשוט לא זמינים. הוא ממליץ להוריד את זמן המסך שלנו להתפרצויות קצרות: לבדוק דוא"ל ורשתות חברתיות, להגיב להודעות טקסט בזמן, ואז להניח... את... הטלפון (או המחשב). קבעו זמן לפגישה פנים אל פנים עם מישהו, צאו לטיול והשקיעו את עצמכם בסביבתכם הקרובה. ככל שנתאמן יותר באיפוס מחדש של התנהגויות ברירת המחדל הפחות פרודוקטיביות שלנו, כך נחזיר יותר לעצמנו את שיווי המשקל הזה.
זוכרים את הסיפור המקראי על הקרב בין דוד המלך לגוליית הענק? הזוהר אומר שמה שהעצים את כוחו של דוד וגרם לו לנצח לא היה כוחו הפיזי, אלא האומץ שלו להתמודד ולכבוש את החושך שבתוכו. כולנו יכולים להתגבר על ההתמכרויות שלנו, קטנות כגדולות. כמובן, איני מתעלמת מההתמכרויות החמורות והמזיקות שיש לאנשים שדורשות טיפול רפואי, ואני תמיד מעודדת קבלת עזרה מקצועית בעת הצורך.
זכרו, כל אחת ואחד מאיתנו, אנו כמו גוש חימר. יש לנו הכוח לעצב את עצמנו בכל דרך שנבחר. אנו יכולים להחליט להיות מחוברים יותר ולהיות נוכחים יותר. אנו יכולים לבחור לגלות יותר מן האור שלנו, או להסתתר באור של מישהו אחר. ואנחנו יכולים לצפות בסרטים של כולם... או להרים את מבטנו, להסתכל סביב, ולקחת תפקיד מככב משלנו!