בפרשת "תְּרוּמָה", יש דיון על בניית המשכן, שהוחלף מאוחר יותר על ידי בית המקדש בישראל; המיקום הזה, לכן, הוא מרכז האנרגיה של כל העולם כולו. החדר החשוב ביותר במשכן, החדר החשוב ביותר בבית המקדש, ולכן, החדר החשוב ביותר בעולם, נקרא "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", ובו נמצא ארון הקודש. בתוך הארון נמצאים לוחות הברית שעליהם נכתבו עשרת הדיברות, כמו גם החלקים השבורים של הלוחות הראשונים. המהר"ל אומר שהארון נקרא כך מכיוון שהוא בא מהמילה "אור", כל האור שבא אל העולם הזה בא ממנו.
”כל האור שבא אל העולם הזה בא משם...“
המקובלים מלמדים שבתוך המשכן, בתוך בית המקדש, היו מידות מיוחדות עבור "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". המידות היו 20 אמה על 20 אמה, שזה בערך 20 מטר על 20 מטר, וארון הקודש ניצב באמצע "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". אם כן, תארו לעצמכם ריבוע של עשרים מטר על עשרים מטר, וזה אומר שהמרחק מכל צד אל הבא אחריו יהיה 20 מטר למעלה ו20 מטר למטה. אבל, המרחק מהארון אל הקיר היה עשר אמות, מהצד השני של הקיר גם נמדדו עשר אמות, מהתקרה אל הקיר עשר אמות, ומהרצפה אל הקיר גם עשר אמות... אבל מבחינה גיאומטרית זה בלתי אפשרי, נכון? לא יכול להיות מקום שבו המידות הן 10 מטרים לכל צד, וכל החדר יהיה 20 על 20!
אם כן, המקובלים אומרים דבר מדהים: ארון הקודש לא תפס כלל מקום. במונחים רוחניים, אנו לומדים שאין זמן, תנועה ומקום, אבל האם אנו מאמינים בכך באמת? האם זו בכלל אפשרות במוחנו? האם אנו יכולים לתאר לעצמנו שאנו עומדים ב"קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" מתוך ידיעה שמה שאנו מביטים עליו אינו קיים כלל במקום אליו אנו מביטים?
בספר "מלכים" מדובר על בניית בית המקדש, ועל החדר שאליו אנו מתחברים בשבת "תְּרוּמָה", "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", שהכיל בתוכו את ארון הקודש. לארון הקודש היו מוטות שעזרו לשאת אותו; המוטות היו ארוכים מהחדר, והקצוות של המוטות נראו דרך הבד שכיסה את "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". המקובלים מסבירים שהסיבה לכך שהקטבים בלטו החוצה היא מכיוון שהם היו ערוצים – למעשה, אנטנות – שדרכן זרם האור אל העולם הזה. אם כן, למרות שאנו יודעים שהכהן הגדול היה האדם היחיד שנכנס אל "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", ורק פעם בשנה, הרי ש"קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" הוא הגנרטור של כל האור שזורם אל העולם שלנו. אם כן, הקטבים היו ארוכים מהחדר כדי להראות לנו למרות שאין אנו יכולים להיכנס אל "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", הרי שהמטות האלה, הקטבים האלה, האנטנות האלה, פולטות את אור הבורא ומקרינות אותו אל העולם הזה.
זה מה שנאמר בחלק הראשון של הפסוק שמדבר על "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", על ארון הקודש, ועל הקטבים שלו. מטרת הקטבים, המטות, לא הייתה לשאת את הארון. מדוע? מכיוון שארון הקודש לא היה זקוק לנשיאה; הוא זרם מעצמו. הקטבים שימשו כמוליכים, כצינורות, והיה חשוב שלמרות שהאנשים לא יכולים היו לראות את "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", הם יכולים היו לראות את הקטבים שבולטים החוצה. מכיוון שזו הייתה הדרך ליצור קשר עם המוליכים של האור ההוא אל תוך העולם הזה.
אבל לא זה הוא החלק החשוב של הפסוק הזה. נאמר לנו שארון הקודש והקטבים נמצאים שם עד עצם היום הזה, אבל בית המקדש נהרס, ויש מבנה אחר במקומו עכשיו; אם נלך לשם היום, לא נראה דבר. אם כן, מה פירוש האמירה שארון הקודש והקטבים נמצאים שם עד עצם היום הזה?
את פירוש הדבר כולנו שמענו כבר בעבר. אבל אף אחד מאתנו לא באמת הבין זאת, או חשוב מזה, לא ניסה לחיות זאת. אנו מדברים על האשליה של העולם הזה, שמקיפה את כולנו ומאכלת הכל, ואנו נשאבים לתוכה; כי אפילו אם אנו מתמלאים השראה לרגע אחד לדעת שכל זה הוא אשליה, ברגע השני אנו שוב נשאבים אל תוך העולם הזה. אם נהיה כנים עם עצמנו, כמה מאתנו חשבו אי פעם שיש דברים אחרים בכל מה שאנו חווים ורואים?
זה לא רק, כפי שתמיד הבהיר אבי, הרב ברג, שמשהו עומד להתרחש, שמישהו עתיד להגיע, שמישהו מתכוון להכריז על שינוי; אנחנו חייבים להגיע לשינוי המודעות הזה. ולכן נאמר בספר "מלכים" שארון הקודש נמצא שם היום, כל המבנה נמצא שם היום, ואם לא היו לנו עיניים שנאכלו כל כך על ידי אשליית העולם הפיזי הזה והשתעבדו לה, היינו יכולים לראות זאת. רובנו מקבלים רק שבבים קטנים, רסיסים קטנים, כפי שמכנים זאת המקובלים, מתוך האור הגדול הזה. אנו לא באמת מחוברים אל ארון הקודש מכיוון שאין אנו מסוגלים לראות את ארון הקודש נמצא שם. העיניים שלנו רואות רק את העולם הזה.
איך נוכל לשנות זאת? זה פשוט מאוד.
כיום, יש לרובנו משהו שמטריד אותנו, גדול או קטן. כאשר זה מתרחש, אנו חייבים לקחת רגע לומר לעצמנו: "זה לא נכון. כל זה הוא רק אשליה." וכמובן קל לדבר על כך במונחים פילוסופיים ורוחניים; אנו שומעים שיעורים, ואנו יכולים לחזור עליהם. אבל לחיות זאת, אם אנו מתוך ידיעה שתשעים ותשעה אחוזים מכל מה שאנו רואים הוא שגוי וכוזב, איך נוכל באמת להיות מוטרדים מזה? אם אין אנו מסוגלים, בזמנים בהם אנו רואים שדברים מתרחשים ומרגיזים אותנו, אם אין אנו יכולים לומר לעצמנו: "זוהי אשליה", אז אפילו לא התחלנו את תהליך השגת היכולת לראות את האמת.
אולי אין אנו יכולים לעשות זאת 100% מהזמן. אז בואו נתחיל ב-30% מהזמן. זו מלחמה יומיומית; כאשר אנו רואים שמשהו מתרחש, אנו חייבים להילחם כדי לומר, "זה לא אמיתי. זו רק אשליה." אולי נלחמנו בזה ארבע פעמים ביום, והפסדנו שש פעמים, אבל אם נמשיך להישאר שם, נתחיל לנצח בקרב. בילינו את כל חיינו עד עתה בכך שקנינו את כל האשליה של העולם הזה ונשאבנו אליה, וזה לא יכול להישבר תוך יום אחד פשוט על ידי שמיעת הרצאה או קריאה על כך; אנו חייבים לחיות זאת. ושבת "תְּרוּמָה" היא בגדר התחלה להבין שאנו חייבים לעשות את הפעולות שתנתקנה ותיחלצנה אותנו מן הכבלים שלנו.
”ארון הקודש נמצא שם כיום, והארון הזה שולח לנו את כל האור שאנו זקוקים לו...“
ארון הקודש נמצא שם כיום, והארון הזה שולח לנו את כל האור שאנו זקוקים לו, ואת כל האור שנחוץ כדי לסיים כאב, סבל ומוות בעולם הזה. כל האור הזה נמצא שם. ולכן, מה שאנו יכולים להתחיל להבין בשבת "תְּרוּמָה" הוא, שאם לא נתחיל את תהליך שינוי המודעות שלנו בדרך זו היום, לא נוכל להתחבר אל המקור האמיתי של האור.
אין אנו יכולים יותר להישאר שבויים לחלוטין באשליה של העולם הזה כפי שאנו היום, ולחשוב שבזכות כל העבודה הרוחנית שעשינו, ועושים, נתחבר אל גמר התיקון. זה בלתי אפשרי, מכיוון שכפי שאנו מבינים עתה, גמר התיקון כבר קיים; הוא קיים כאן ועכשיו... אנו רק לא יכולים לראות אותו. אבל אנו חייבים להגיע למקום שבו אנו כן מסוגלים לראותו. כיצד נעשה זאת? בכך שנשנה לחלוטין את מודעות האשליה של העולם הזה. וזה מתחיל במלחמה – להילחם חמש מתוך עשר פעמים, שש מתוך עשר פעמים, מכיוון שכאשר אנו משנים את המודעות הזו, אנו מגיעים אל גמר התיקון. הוא נמצא שם, מחכה לנו שנגלה אותו בכך שנתנתק וניחלץ מאשליית העולם הזה. ובשבת "תְּרוּמָה", אנו באמת יכולים להתחיל לעשות זאת.
