במרכז פרשת "פִּינְחָס" עומדת נשמה ששמה פִּינְחָס; אשר, כפי שהמקובלים מספרים לנו, הפכה לאליהו הנביא, אחד מהאנשים המעטים שגופם ונשמתם נשארו ללא פגע. המוות לא נגע באליהו הנביא. לכן, הייתי רוצה להעמיק בהבנת מה עשה אליהו הנביא שאיפשר לו להשיג רמה זו של חיי נצח, וכשנעשה כך, יש לקוות שנזכה להבין יותר מה אנו יכולים להתחיל לעשות כדי להוביל את עצמנו, ובכך גם את העולם, לקראת אותה מציאות.
פִּינְחָס, כפי שאנו יודעים, עושה מעשה שבו הוא מוותר לחלוטין על עצמו. ונאמר בתלמוד שבאותו רגע, הבורא נתן לפִּינְחָס את המתנה, או העבודה, להיות המבשר, האדם שיודיע על הגאולה הסופית ויעזור למימושה. מדוע נתן לו הבורא את המתנה הזו באותו רגע?
דיברנו על כך שאדם נמצא בעולם הזה כדי לעבוד, לעשות את העבודה הרוחנית שלו או שלה. ברגע זה בחייו של פִּינְחָס, הוא השלים את עבודתו בכך שוויתר לחלוטין על רצונו לקבל לעצמו בלבד. ולכן, מכיוון שאין טעם לכך שאדם שסיים את עבודתו כאן יישאר בעולם הזה, אמר הבורא שיש שני דברים שיכולים להתרחש: פִּינְחָס יוכל או לעזוב את העולם הזה, או שתינתן לו משימה כדי שיוכל לחיות לנצח.
חמש פעמים, כאשר שמו של אליהו, אליהו הנביא, שהפך פִּינְחָס להיות, מוזכר, חסרה בו האות ו'. המהר"ל, המקובל הגדול, אומר שפירוש המדרש שאומר ששמו של אליהו נכתב בלי האות ו', בעוד שנראה שהוא מציין משהו שחסר באליהו, למעשה אומר שהבורא בפרשת פִּינְחָס נותן לו תפקיד חדש: להביא את גמר התיקון. ועד שגמר התיקון לא יבוא, אליהו לא השלים את עבודתו.
הבורא חושב איזו משימה הוא יכול לתת לפִּינְחָס, לתת לאליהו, שבה הוא לעולם לא יוכל למות, ויודע שאם הוא ייקח על עצמו את משימת הבאת גמר התיקון, הוא יהיה חייב לחיות לנצח. לכן, הבורא אומר לפִּינְחָס שיש לו שתי ברירות: "עשית כל מה שהנשמה שלך באה לעולם לעשות, ולכן אתה יכול לעזוב, או שאני יכול לתת לך את משימת הבאת גמר התיקון. אם תקבל על עצמך את המשימה הזו ותמקד את כל חייך בהבאת הגאולה הסופית, אז לעולם לא תוכל למות."
אנו לומדים מזה שכדי שנוכל להניע את עצמנו לקראת חיי הנצח, זה תלוי עד כמה אנחנו לוקחים על עצמנו את משימת הבאת גמר התיקון. זה לא שהבורא אמר לפִּינְחָס, שנעשה לאליהו, "השקיע קצת מזמנך בזה ואז תחיה לנצח". לא; הסיבה לכך שאליהו חי לנצח היא שמבוקר ועד ערב הוא לא התמקד בשום דבר חוץ מאשר במה הוא יכול לעשות כדי להביא את גמר התיקון. הוא אינו מתמקד בעשיית עבודה רוחנית חשובה, כמו הקדשת כל היום לעזרה לאנשים ולעשיית פעולות של נתינה, ובשאר היום למציאת דרכים להביא את גמר התיקון. הוא לא היה חי לנצח אם היה עושה כך; לא, הוא חי לנצח רק מפני שלקח על עצמו למקד את כל ישותו בהבאת גמר התיקון. זוהי הסיבה לכך שהוא חי לנצח.
לכן, אנו לומדים מזה שאנו חייבים להיזהר, מכיוון שאפילו העבודה הרוחנית שאנו עושים לא בהכרח מתמקדת תמיד בהבאת גמר התיקון. אדם יכול אפילו להיפתח לזוהר ולהתחבר אליו, מכיוון שהוא או היא זקוקים לברכה או לעזרה. ואיני אומר שזה לא חיובי; כל זה חיובי. כל זה מגלה אור. אבל אלה אינם המעשים שמאפשרים לאדם להתקרב אל חיי הנצח.
אבל כאשר אדם נפתח אל הזוהר ואומר, "כן, אני צריך את העזרה הזו או את העזרה ההיא ממש עכשיו, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני מתחבר לזוהר היא מפני שאני רוצה להביא את אור חיי הנצח לעולם. אני רוצה להביא את גמר התיקון," אז, אנו לוקחים את עצמנו צעד אחד קרוב יותר לקראת המתנה של אליהו הנביא, מתנת חיי הנצח. הבורא בא אל פִּינְחָס, והוא בא אלינו השבת הזו, ואומר לנו שקיימת האפשרות הזו לחיי נצח, אבל אנו יודעים שחיי נצח לכולם יתרחשו רק כאשר תהיה מסה קריטית של אנשים העושים את העבודה הזו. כל אחת ואחד מאתנו אחראים באופן אישי להבאת עצמנו והעולם קרוב יותר אל חיי הנצח.
אנו לא אמורים להיות צדיקים גמורים, כמו אליהו הנביא, שהשקיע מאה אחוז של האנרגיה שלו, הזמן שלו, המאמץ שלו והמיקוד שלו אך ורק בהבאת גמר התיקון. אבל מהמקום בו אנו נמצאים, אנו חייבים לגדול. אנו חייבים להגדיל את המיקוד הזה, מפני שאחוז המיקוד הוא אחוז החיים שיש לנו. כל מה שיש לנו בחיינו, הרמה שבה הוא מחובר אל גמר התיקון, היא רמת אור גמר התיקון שיש בו. ואפילו אם לא נביא את שלמות האור הזה, זה לפחות יחבר אותנו יותר אליו.
למשל, אם יש לאדם מתנה - בין אם זה כסף, ילדים, או חכמה וכדומה - הרמה שבה האדם רוצה באמת לחבר את המתנה הזו למטרת הבאת גמר התיקון, היא הרמה שבה הוא מזריק לתוך המתנה הזו קצת יותר אור אינסוף. בסופו של דבר, כן, המתנה הזו תסתיים, אבל עכשיו יש בה לפחות יותר מאור חיי הנצח. יש בה יותר מאור גמר התיקון.
הבורא בא אל פִּינְחָס ושואל אותו אם הוא רוצה לחיות לנצח. כאשר פִּינְחָס אומר שכן, הבורא אומר לו להקדיש את כל חייו ואת כל ישותו, לנצח, להשקיע מאה אחוז של הזמן שלו ושל המאמצים שלו כדי להתמקד אך ורק בהבאת הגאולה הסופית. והרמה שבה אדם ממוקד בהבאת הגאולה הסופית היא הרמה שבה, אומר הבורא, האדם הזה לעולם לא ימות.
אנו לא אמורים להיות אליהו הנביא עדיין. אבל בכל מקום בו אנו נמצאים, בשבת פִּינְחָס, אם אנו רוצים להיות מסוגלים למשוך יותר אור חיי נצח אל תוך כל דבר בחיינו, אנו חייבים לדחוף את המיקוד של הבאת גמר התיקון אל כל מה שאנו עושים. אנו רוצים להחדיר את האור הזה בכל מתנה שיש לנו. וזה מה שאנו יכולים לעשות בשבת הזו; אנו יכולים להתחיל למשוך למטה את אור חיי הנצח אל כל הקיים כאן, בעולם הזה.
