ההפטרה של פרשת "כִּי תִּשָּׂא" מספרת על משהו שאירע בתקופת אליהו הנביא. כמעט כולם בזמן ההוא סטו מן הדרך הרוחנית, ובחרו ללכת בדרך של נביאי הבעל; עד כדי כך שהדבר הגיע לנקודה שבה אליהו נותר הנביא היחיד שהלך בדרך הרוחנית הטהורה.
אם כן, ההפטרה מספרת לנו שאליהו אמר ליותר מארבע מאות נביאי הבעל: "אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשׂימוּ. וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָּאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים." [מלכים א', פרק יח', פסוקים כב'-כד'].
"לבחור להיות 100% עם הבורא"
אליהו הנביא מציע להם לעשות מבחן. הוא אומר להם: "אתם תקריבו קרבן על הר הכרמל שליד חיפה, וגם אני אקריב שם קרבן, ואז נוכל לראות קורבנו של מי יתקבל."
זה סיפור מרתק ומפורט מאוד. נביאי הבעל מביאים את הקורבן שלהם ומתחילים לצעוק אל אלוהיהם, אבל שום דבר לא מתרחש. אליהו הנביא מתחיל ללעוג להם:
"וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא-כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ". [מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ז [.
אבל עדיין, שום דבר אינו מתרחש.
ואז לוקח אליהו את הקורבן שלו, שופך את המים על העצים, על הקרבן, וממלא במים גם את התעלות הסמוכות למזבח. הוא אומר לבורא: "ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" [מלכים א, פרק יח', פסוקים לו'-לז']. ובמלים פשוטות, אליהו אומר לבורא "עכשיו הגיע הזמן שתוכיח לעולם מי צודק – האם הרוב, כל מאות הנביאים האלה והאנשים שהולכים אחריהם – או רק אני." ובתפילת המנחה שאנו מתפללים, נאמר שהאש ירדה מהשמיים, הנס התרחש, ולא רק שהקורבן עלה באש, אלא גם כל המים שהיו שם.
יש הרבה לימודים בסיפור הזה, אבל אני רוצה להתמקד בהצהרה של אליהו הנביא. כפי שאמרנו, אותו זמן היה אליהו האדם היחיד שהלך בדרך הרוחנית הטהורה; כל השאר פסחו על שני הסעיפים. הם הלכו קצת אל הבעל, אבל לפעמים גם עשו את העבודה הרוחנית כדי לנסות להתחבר אל האור. אבל אליהו הנביא הכריז: "עַד מָתַי אַתֶּם פּוֹסְחִים עַל שְׁנֵי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹהִים, לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל, לְכוּ אַחֲרָיו."[מלכים א' פרק יח' פסוק כא']. אליהו בעצם אמר, "זה חייב להיפסק. אתם חייבים לבחור צד. או שתהיו במאה אחוזים עם האלילים, או במאה אחוזים עם הבורא. אל תהיו באמצע. אל תלכו הלוך ושוב." זה מעניין מאוד; הוא אומר להם למעשה שעדיף להם לעזוב לגמרי את הדרך הרוחנית במקום להישאר באיזה שהוא מקום באמצע, לעשות קצת עבודה רוחנית ואז לחזור לחיים המלאים בתשוקות האנוכיות שלהם.
"אנו יכולים לקבל עזרה מאליהו הנביא"
זה רעיון חשוב, מכיוון שלרובנו הדבר אינו ברור די צרכו. אנו חושבים שזה בסדר לעשות את העבודה הרוחנית שלנו, ואז לעשות גם כל מיני דברים אחרים. אבל מה שאומר כאן אליהו הנביא אינו מה שאנו חושבים בדרך כלל. אם הם עדיין עושים קצת עבודה רוחנית, מדוע לרפות את ידיהם? האם לא עדיף לעשות קצת עבודה רוחנית מאשר לא לעשותה כלל? אבל מהצהרתו של אליהו הנביא אנו לומדים שהתשובה היא לא. אם אדם מעדיף לנהוג באנוכיות, הוא חייב להמשיך בדרך זו ולא לשקר לעצמו בכך שיעשה קצת דברים רוחניים בעודו מרשה לעצמו לחיות מתוך רצונו לקבל לעצמו בלבד. ולכן אומר להם אליהו הנביא, ולנו: "בחרו צד."
למרבה הצער, כולנו נמצאים די קרוב למקום שבו נמצאו האנשים בדורו של אליהו הנביא. כן, אנו מקבלים השראה לעשות את העבודה הרוחנית, אבל לפעמים אנו גם נופלים ובוחרים אחרת. עם זאת, אנו לומדים כאן מאליהו הנביא שיש סכנה גדולה להיות באמצע, מכיוון שכאשר אנו באמצע, אנו לעולם לא מגיעים אל המטרה, לעולם לא מגיעים אל החיבור האמיתי עם האור. ולכן, בשבת "כִּי תִּשָּׂא", אנו יכולים לקבל מאליהו הנביא עזרה לעצור ולהפסיק להישאר באמצע, ולבחור את הצד של אור הבורא בשלמות, לדחוף את עצמנו אל הכוון הזה. הליכה הלוך ושוב לעולם לא תביא אותנו אל המקום שבו אנו אמורים להיות: חיבור אמיתי אל הבורא, ואל האור והברכות שבאים כתוצאה מן החיבור הזה.
