אנו לומדים מרבי חיים ויטאל סיפור על חיי הארי. בדרך כלל, אנו מקבלים לימודים או מודעות מהארי, אבל במקרה זה, כאשר הדבר נוגע לשמחת תורה, מספר רבי חיים ויטאל שזה היה אחד הזמנים בשנה שבהם הארי עשה את התקשורות לא רק למען עצמו, וזה אומר שכאשר הייתה לו קבוצה או היה במקום של תפילה, הוא גם היה עושה את ההקפות. רבי חיים ויטאל כותב שהוא היה בפירוש הולך ממקום למקום כדי למצוא הזדמנויות נוספות לרקוד מסביב לתורה.
הסיפור הזה מספר לנו שהפעולה הזו היא משמעותית במיוחד. הארי מסביר שהיום האחרון הזה של התקשורות נקרא שמיני עצרת, ועליו מדבר הזוהר. זה זמן שבו הבורא מחבק אותנו במלאות ובשלמות, ואין שום פתח לשליליות. זה מתרחש כאשר שלמות כל העבודה שעשינו עד כה באה לידי ביטוי ויוצאת מהכוח אל הפועל. זה הזמן לקבל את כל האור שעוררנו. העבודה שעשינו והברכות שאנו צריכים ורוצים שתהיינה לנו בשנה החדשה מתעוררות בזכות הזווג בין זעיר אנפין ומלכות שמתרחש ביום השמיני הזה.
"יום התקשורת האחרון הזה... מתרחש כאשר שלמות כל העבודה שעשינו באה לידי ביטוי ויוצאת מהכוח אל הפועל."
אם כן, כל שנייה שאנו מבלים בהליכה או בריקוד מסביב לתורה במעגל זו שנייה נוספת בה אנו מושכים ושואבים אלינו את האור הזה. לכן, אומר הארי, "טוב ויפה שביליתי ארבע או חמש שעות בתקשורת שלי, עכשיו איני רוצה להפסיק לקבל. יש לי 365 ימים לדאוג לכך, או לא לדאוג לכך, אבל החשוב הוא למשוך את האור". כל צעד וכל רגע שאתם יכולים לשמור את המודעות הזו ולהיות חלק מן הפעילות הזו מתורגם לעוד טיפה אחת של אור, עוד ברכה אחת, עוד רגע של עזרה או שמחה – אלה הם עוד שעה, יום או חודש של השמחה שאנו עומדים לקבל בשנה חדשה. אם כן, זה הזמן שבו יש לנו כלי ללא כל הגבלה, ואנו רק מושכים פנימה אור כל שניה שבה אנו יכולים להיות נוכחים במודעות הזו. העולמות מתכנסים יחדיו; הבורא מחבק אותנו, מוכן לתת. וכל צעד שאתם עושים, כל פעם שבה אתם מסתובבים עם התורה, אתם מתחברים אל האור הפנימי של הבורא שהוא אור התורה, מושכים אין סוף ברכות אל השנה החדשה.
"זה הזמן שבו... אנו פשוט מושכים פנימה אור כל שנייה."
בערב הזה אני תמיד רואה בעיני רוחי את הארי מסתובב בעיר צפת, מנסה למצוא עוד הזדמנות אחת שבה יוכל לרקוד עם התורה, להסתובב במעגל עם התורה כדי שיוכל להמשיך למשוך ולשאוב אינסוף ברכות עבור עצמו, עבור הסובבים אותו, ועבור העולם.
