מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2019.
הזוהר, בפרשת "בְּחֻקֹּתַי", מצהיר הצהרה מדהימה בנוגע לפרשת "בָּלָק". הוא מתחיל בציטוט פסוק מן ההפטרה אותו אנו קוראים בשבת "בָּלָק", מתוך ספר "מִיכָה", שבו אומר לנו הבורא: "עַמִּי זְכָר נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר"[מיכה ו' ה'].
הזוהר אומר לנו שכאשר אנו קוראים לבורא ואומרים: "התבונן בנו, זכור אותנו, ענה לתפילותינו", אבל תפילותינו אינן נענות, הסיבה לכך היא שאין אנו זוכרים מה שהבורא אומר לנו לזכור: את כל הסיפור על בלק ובלעם.
”הבורא עושה נסים, ורק הוא יודע אותם.“
הסיפור מספר בקצרה על בלק, מלך מואב, ועל בלעם, שהיו שניהם מכשפים גדולים. בלק פחד מבני ישראל ושנא אותם, וידע שהוא לבדו אינו חזק מספיק להשמידם, מכיוון שהם מוגנים על ידי אורו של הבורא. לכן הוא שכנע את אויבו, בלעם, לעזור לו לקלל את בני ישראל.
אם כן, הזוהר אומר לנו שיש לימוד חשוב מאוד בפרשת "בָּלָק", והוא הסיבה לכך שתפילות אינן נענות. בזוהר של פרשת "בָּלָק" יש דיון יפה הנוגע לפסוק שאומר: "לְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ" [תהלים קט' ו']', "הבורא עושה נסים שרק הוא יודע עליהם". בלק ובלעם התכנסו יחדיו כדי להרוס ולהשמיד לחלוטין את בני ישראל במדבר, ואף אחד לא ידע על כך. לא משה, לא אהרן, ולא אף אחד מבני ישראל. כאשר אנו קוראים את הסיפור בתורה אנו רואים שלא הייתה ביניהם שום אינטראקציה. בני ישראל חיו את חייהם כאילו הכל כשורה, בעוד שבאותו זמן, בלק ובלעם, שני הכוחות השליליים ביותר שבעולם, התקרבו יותר ויותר כדי להרוס אותם.
אבל הנס כאן, שבו ניצלו בני ישראל, אינו דומה לאף נס אחר, והוא גדול יותר אפילו מחציית ים סוף, ומיציאת מצרים. מדוע?
מכיוון שאף אחד מבני ישראל לא ידע שהם זקוקים לנס הזה. אף אחד לא התפלל לנס, אף אחד לא ביקש נס, אף אחד לא היה מודאג. "לְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ" [תהלים קט' ו']. לכן הסוד הגדול של הפרשה הזו הוא שאנו נמצאים בסכנה הגדולה ביותר כאשר אין לנו מושג שאנו בסכנה, ושאנו למעשה זקוקים לעזרה הגדולה ביותר כאשר אין לנו שום מושג שאנו זקוקים לעזרה.
כאשר הכל בסדר אצלנו ואצל המשפחה שלנו, כאשר הכל מתנהל כשורה, האם אנו זוכרים את סיפור בלק ובלעם? כאשר נראה שהכל זורם על מי מנוחות, האם אנו מודאגים כמו ברגעים שבהם הרופא, עורך הדין, או כל אחד אחר אומרים לנו שיש לנו משהו שעלינו לדאוג בגללו? לא. אנו רואים שהכל בסדר ולא חושבים שיש לנו מה לדאוג, ולכן אין אנו דוחפים את עצמנו בעבודה הרוחנית או בתקשורת הרוחנית. ואז, כאשר משהו מתרחש, רק אז אנו דוחפים. אבל אם אנו חושבים כך, אומר לנו הזוהר שלתפילות שלנו אין כוח והתקשורות שלנו עם האור אינן חזקות.
”אנו למעשה זקוקים לעזרה הגדולה ביותר כאשר אין לנו שום מושג.“
אם אנו רוצים שתפילותינו תיענינה, אם אנו רוצים קשר אמיתי וחזק לאור הבורא, אנו חייבים להבין שיש אינספור כוחות שליליים בעולם הזה, והדרך היחידה להיות מוגנים מפניהם היא לדעת זאת. אם נוכל לחיות את חיינו בדרך זו, מתוך ידיעה שרק מפני שהכל נראה בסדר עכשיו, אין זה אומר שאין בחוץ כוח שלילי, רק אז נוכל להיות מוגנים. הזוהר אומר לנו שבכל יום שבו אנו מתעוררים בבוקר, ישנם כוחות שמנסים להחדיר בנו שליליות. ולכן כל יום עלינו להילחם, להתפלל, ולהתחבר כדי להגן על עצמנו מפני הכוחות שאין לנו שום מושג שמנסים להזיק לנו.
לכן, חשוב לנסות לחיות את חיינו בדרך זו, מתוך ידיעה שבכל רגע נתון אין אנו יכולים להתרשל בתקשורות שלנו ובעבודתנו הרוחנית, מכיוון שזה יכול להיות הרגע שבו בלק ובלעם, כוחות השליליות, ינסו להיכנס פנימה. ואם בכל רגע, ולא משנה עד כמה נראה שהדברים מתנהלים כשורה ועל מי מנוחות, נדחף את עצמנו תמיד להתחבר אל האור, וגם בתפילות שלנו, אז התפילות שלנו תיענינה, ונוכל באמת להיות מחוברים לאור הבורא.
יש סיפור שאבי, הרב ברג, היה מספר לעתים קרובות. מישהו בא אליו ואמר: "אינך יכול לתאר לעצמך איזה נס גדול היה לי היום! הייתי בדרכי למרכז, מכונית פגעה בי, היא נהרסה לגמרי, ואני יצאתי ללא כל פגע!" לכך השיב לו הרב: "באמת? לי היה נס הרבה יותר גדול היום. נהגתי הנה ושום דבר לא התרחש." מדוע? מכיוון שהבורא יוצר לנו כל הזמן נסים שאנו אפילו לא יודעים עליהם. ואם נוכל להבין זאת, אז נוכל למשוך את הנסים האלה ואת ההגנה הזו אל חיינו באופן רגיל ויום יומי.
