יעקב נקרא בתורה בשני שמות – יעקב וישראל, כשהשם ישראל מייצג רמה גבוהה יותר מאשר השם יעקב. "אור החיים", רב חיים בן עטר, שואל מדוע פרשת "וַיְחִי", המדברת על 17 השנים השמחות שבהן שהה יעקב במצרים, מתייחסת אליו כאל יעקב, במקום להתייחס אליו כאל ישראל. התשובה היא שהשם ישראל, חוץ מהרמה הרוחנית הנעלה שהוא מייצג, מציין את התקופות המאושרות בחייו של יעקב. בכל פעם שיעקב היה שמח ומאושר, הוא נקרא ישראל, ובכל פעם שהיה עצוב, הוא נקרא יעקב.
”לנשמה שלנו יש שני חלקים“.
לנשמה שלנו יש שני חלקים; בכל נשמה יש "יעקב" ויש "ישראל". החלק התחתון יותר של הנשמה שלנו, שעמו אנו חיים רוב הזמן, נקרא "יעקב", והחלק הנעלה יותר של הנשמה שלנו, המחובר אל אור הבורא, נקרא "ישראל". כאשר התורה מזכירה את יעקב וישראל, התורה למעשה מדברת עלינו – על החלק הנמוך יותר של הנשמה שלנו שמרגיש עצב, ועל החלק הנעלה יותר של הנשמה שלנו שמרגיש שמחה ובאמת מחובר לאור.
בשבת, נאמר לנו שאנו מקבלים נשמה יתרה. אבל מה פירוש הדבר? משמעות הדבר היא שיש לנו הזדמנות למשוך את החלק הטהור, הנעלה יותר של הנשמה שלנו אל תוכנו. והנשמה היתרה שבאה בשבת מחברת אותנו אל השם "ישראל"; לכן, חשוב לנו להבין שאם אנו עצובים בשבת, נדחה מעלינו את הנשמה היתרה, את החלק הנעלה יותר של נשמתנו. זה היה גם נכון לגבי יעקב; הוא יכול היה לגלות את החלק הנעלה יותר של נשמתו רק כאשר היה שמח.
”ניתנת לנו הזדמנות מדהימה לתקשר וליצור יחסי גומלין עם המציאות המושלמת שלנו“.
לכן, אחת המתנות של שבת היא שאם אנו שמחים, החלק המושלם של עצמנו, הנשמה היתרה, יכולה לרדת למטה אל חיינו. אבל, אם אנו עצובים או מדוכאים בשבת, אין זה יכול להתרחש.
במוצאי שבת אחד ישב מקובל גדול במדיטציה. כפי שלמדנו, שתית משקה חם מיד לאחר השבת עוזרת לנו עם התיקון שלנו, ואחד מתלמידי המקובל הזה הביא לו משקה חם לשתות. עיניו של המקובל היו עצומות, הוא בודאי היה שקוע במחשבה עמוקה. לאחר כשעה, המשקה התקרר, ולכן התלמיד הביא לו עוד כוס מלאה במשהו חם לשתות. גם המשקה הזה התקרר. כאשר הביא התלמיד למקובל את הכוס השלישית עם משהו חם בתוכה, הוא ראה שהמורה פוקח את עיניו ושאל אותו: "על מה חשבת"?
המורה ענה: "כל ליל שישי, החלק המושלם של הנשמה שלנו יורד למטה אל העולם שלנו ושם יש תיקון; שם יש אור, שהחלק המושלם של הנשמה שלנו מקווה ורוצה שנחשוף ונגלה. כאשר השבת יוצאת, החלק הרגיל של הנשמה שלנו שואל את הנשמה היתרה, את החלק המושלם של עצמנו, "האם השגתי משהו? האם תיקנתי משהו"? ואם התשובה היא כן, שני חלקי הנשמה שמחים. אבל אם התשובה היא לא, אז שני חלקי הנשמה מתחילים לבכות. אם כן, לפעמים כאשר הנשמה היתרה עוזבת אחרי שבת, היא עוזבת עם כאב עצום, מכוון שלא עשינו שום תיקון בשבת. אם הייתם יכולים לשמוע את בכיה של הנשמה, לעולם לא הייתם יכולים לשכוח את הבכי הזה, ולמחוק אותו מזכרונכם, מכיוון שכאב השמיעה של הבכי הזה הוא ללא נשוא."
המקובל המשיך להסביר לתלמידו: "כל שבת, באמצעות החיבור שלנו אל הנשמה היתרה שלנו, ניתנת לנו היכולת לעשות תיקון. ואם אין אנו מרגישים את השמחה הזו או לא מעוררים אליה צפיה, החלק המושלם של הנשמה שלנו, הנשמה היתרה, עוזבת. לכן, רק באמצעות שמחה – בשבת ואפילו במשך השבוע – אנו מושכים אלינו חלק קטן של החלק המושלם של הנשמה שלנו. ובמשך השבוע, אם אנו עצובים, אנו דוחפים החוצה את החלקים האלה של הנשמה היתרה, את החלקים האלה של הנשמה המושלמת שלנו".
למרבה הצער, רבים מאתנו מנותקים כל כך משני חלקי הנשמה שלנו עד שבמוצאי שבת אין אנו שומעים או מרגישים דבר. אבל הלימוד מהסיפור הזה הוא שכל שבת, ניתנת לנו הזדמנות נפלאה לתקשר ולהתחבר עם המציאות המושלמת, עם החלק המושלם שיש בכל אחת ואחד מאתנו.
לכן, המושג הזה, של יעקב וישראל, מדבר בעצם עלינו. אין אנו יכולים להיקרא "ישראל" אם אין אנו מחוברים אל החלקים המושלמים של הנשמה שלנו. יש לקוות, שנלמד כאן על חשיבות השמחה – בוודאי בשבת, אבל גם במשך כל ימות השבוע. וכאשר נבין זאת ברמה העמוקה יותר, נדע שכדי לעשות כל תיקון שהוא, אנו חייבים להיות מחוברים אל החלק המושלם של נשמתנו, ואת זה אין אנו יכולים לעשות כאשר אנו עצובים.
בשבת "וַיְחִי" ניתנת לנו מתנה נפלאה, גם להתחבר לרמה של "ישראל", לשמחה, וגם להבין שכדי לעשות כל תיקון שהוא, אנו חייבים להיות באמת שמחים ומאושרים.
