אנו מתקרבים לסוף חודש אלול, שבו עברנו תהליך של תשובה, התבוננו לאחור והרהרנו במעשים השליליים שעשינו, ראינו מה אנו יכולים לעשות כדי לתקן אותם, והרגשנו את הכאב של ניצוצות האור שהעברנו לצד השלילי. במשך התהליך הזה, חשוב גם לדבר על השמחה שחייבת להיות לנו ביחס לדברים השליליים שעשינו.
נאמר בזוהר, בפרשת "בֹּא", שאדם חייב לדעת את הדברים הטובים ולעשות מעשים חיוביים, אבל גם לדעת ולעשות מעשים שליליים, ואז להביא את עצמו בחזרה אל הדרך הטובה. הצהרה זו בזוהר מעניינת מאוד, להמליץ לאדם לעשות מעשים טובים, מעשים רעים, ואז להחזיר את עצמו אל הטוב. מדוע רוצה הזוהר שנעשה דברים שליליים? מדוע הוא אומר לנו לדעת את הטוב, לדעת את הרע, לעשות מעשים טובים, לעשות מעשים שליליים, ואז להחזיר את עצמנו אל הדרך הטובה?
המדרש אומר לנו שכאשר עמדו בני ישראל למרגלות הר סיני, הם אמרו לבורא: "נעשה ונשמע."כלומר, כל מה שתאמר לנו, נקשיב, ונעשה. נעשה, ונשמע. אבל זה בעצם היה שקר, מפני שבלבם, הם לא באמת התכוונו לקבל על עצמם את המשימה בשלמותה. בני ישראל אמרו מלים של הסכמה, אבל בלבם הם לא היו מוכנים ומזומנים לעשות כך. הבורא ידע כמובן מה מתרחש בלבם, ושהם לא אומרים את האמת, ובכל זאת אמר: "מי ייתן ויזכו להישאר במצב הזה לנצח", וזה נשמע כאילו הבורא מאמין לשקר שלהם. אם כן, לא רק שהבורא לא קורא להם לצאת מהשקר שלהם, אלא נראה גם כאילו הבורא תומך בו בכך שהוא אומר להם שהם נמצאים ברמה כזו מדהימה עכשיו, והלוואי ויישארו בה לתמיד.
אנו חייבים להעמיק קצת יותר כדי להבין מה מתרחש כאן. כאשר נפלנו, כאשר עשינו מעשים של שליליות, של רצון לקבל לעצמו בלבד, של אנוכיות, עשינו מעשים שלקחו את אור הבורא ושמו אותו במקום חשוך. איך היינו מסוגלים לעשות זאת? זה פשוט מאוד. לא האמנו שהבורא היה שם. מפני שאם היינו מאמינים באמת שהבורא היה שם אתנו, בשום אופן לא היינו עושים את המעשים האלה. תשובהאמיתית באה כאשר אנו מגיעים לידי הבנה שאפילו כאשר אנו בזוהמה, אפילו כאשר עשינו את המעשה הזה, לא היינו שם לבד; לא רק שהבורא היה שם אתנו, אלא הבורא בעצם תמך בנו במהלך המעשה הזה, והחזיק את ידנו.
אם כן, מדוע נראה כאילו שיתף הבורא פעולה עם השקר של בני ישראל בהר סיני? התשובה נעשית עמוקה יותר ויפה יותר; למרות שבני ישראל אמרו: "אנו מחויבים לחלוטין לכל מה שתאמר", בעוד בלבם הם לא היו מחויבים לחלוטין, ולכן נפלו לחטא העגל, הבורא ראה מי הם היו באמת. ברמה אחת, אולי ברמת המודעות שלהם, הם היו במקום חשוך. למרות שהפה שלהם היה מוכן לומר שהם מחויבים לדרך הזו, הלב שלהם לא היה שם. עם זאת, ברמה עמוקה יותר, הנשמה והמהות האמיתית שלהם הייתה מוכנה לעשות זאת, אפילו בחושך הזה, אפילו בזוהמה הזו, למרות שהם כנראה לא יכלו להרגיש זאת. וכך, כאשר הבורא אומר, "אני מקבל את דבריכם, ומאחל לכם להישאר במקום הזה," הבורא לא דיבר אל רמת המודעות שבה היו באותו רגע, אלא אל השלמות האמיתית של מי שהם באמת.
כאשר אנו נופלים, הבורא נמצא שם אתנו בתוך האפלה, יודע שזה לא באמת אנחנו. ואפילו ברגעים השפלים ביותר שלנו, במקומות החשוכים ביותר ובמעשים האפלים ביותר שאנו עושים, הבורא נמצא שם, עוזר לנו, יודע שזה לא אנחנו, מפני שהבורא יודע מי אנחנו באמת, תמיד.
לכן, תשובה אמיתית היא כאשר אנו מסוגלים להתבונן לאחור אל תוך מעשה ולומר: "הייתה שם קליפה של חושך שכיסתה את מי שאני באמת, והבורא אוהב אותי עד כדי כך שאפילו במקום החשוך ביותר לא רק שהוא נמצא שם אתי, אלא גם עוזר לי. מדוע? מפני שאפילו שם הבורא רואה מי אני באמת, רואה את גדולת הנשמה שלי, את שלמות הנשמה שלי." זוהי תשובה; להבין עד כמה הבורא אוהב אותנו ועד כמה הבורא מחובר אלינו. כאשר אנו חוזרים לאחור וחושבים על מעשה ומגיעים לידי ההבנה שהבורא היה שם אתנו בחושך, אז אנו מגלים אור בתוך החושך הזה, ולמעשה גורמים לכך שהחושך לא היה שם כלל מלכתחילה. כשאנו עושים כך, אנו גם מתחברים אל מי שהבורא ראה כאשר היינו שם – אל האני המושלם שלנו.
אנו חייבים לחזור למקומות החשוכים האלה ולראות שם את הבורא עוזר לנו, להבין עד כמה הבורא אוהב אותנו, להבין עד כמה אנו מחוברים ועד כמה הבורא רואה את השלמות שלנו, אפילו במקומות המזוהמים ביותר, החשוכים ביותר והשפלים ביותר. מפני שאפילו שם הבורא רואה אותנו כפי שאנו באמת, בעוד אנו כמובן לא רואים כך את עצמנו באותו מקום ובאותו זמן. וכאשר אנו מגיעים למקום הזה, כאשר אנו יכולים לראות את המעשה הזה ולראות שם את הבורא, לראות מה שהבורא ראה בנו שם, ולראות שהוא עוזר לנו לעשות את המעשה השלילי הזה, אנו הופכים את המעשה הזה לאור. חלק מהעניין הוא להבין כמה זה מדהים שהבורא אפילו מוכן ליצור מצב שאנו חושבים שהוא לא נמצא בו כלל.
אפילו כאשר עשינו את המעשה השלילי ביותר, בכל אותם המקומות, הבורא היה שם אתנו, מפני שהוא ראה את האני המושלם שלנו, כאשר אנו לא ראינו. אנו חייבים לחזור למקום הזה ולהבין שהבורא היה שם, ויצר עבורנו תרחיש שבו ראינו בעיני רוחנו חושך, דמיינו שהבורא לא נמצא שם, ולכן, הרשנו לעצמנו ליפול. הבורא היה שם, הבורא ראה זאת, והבורא אהב אותנו. מדוע? מפני שהבורא ראה את האני המושלם שלנו אז, כפי שהוא רואה את האני המושלם שלנו עכשיו.
