אמא יקרה: באמצעותך אני זוכרת את עצמי

האם פרפר זוכר מתי היה זחל? בעודו מרחף בחופשיות בין המרגניות, האם הוא מהרהר אי פעם בימיו הראשונים, אותם בילה בטיפוס על עלים, מילימטר בכל פעם? והאם אי פעם חש איזו שהיא נוסטלגיה לגולם החשוך שהפך להיות?

קשה לומר. אבל כמו כל אחת ואחד מאיתנו, הפרפר כנראה הרגיש שלם לחלוטין בכל שלב של המטמורפוזה שלו. וכל "אני" שהייתם אי פעם עדיין נמצא שם ב"אתה" של היום. עם זאת, יש משהו שמושך אותנו בחזרה אל הגולם - אל הזרועות הפתוחות שבהן הרגשנו לראשונה בטוחים ושלמים.זוהי אמנו הסמלית (אם לא הממשית). וכך, בין אם האימהות שלנו נמצאות כאן פיזית ובין אם לא... ובין אם הן שונות לחלוטין מדמות ה"אמא" המסורתית, אנו ממשיכים למצוא את עצמנו באמצעותן ובזכותן.

אני יודעת זאת מכיוון שהייתי ועדיין הנני הזרועות האלה, ובימים מסוימים, גם אני משתוקקת אליהן. פעם הייתי הילדה הקטנה שמתענגת על החיבוק החם של אמה. הייתי האם הצעירה מלאת תקווה וחוסר ודאות בדרך הארוכה של ההורות שעמדה בפני. הייתי האמא הנלהבת, המתוחה והרזה מדי, שגידלה ארבעה ילדים, שלושה מהם עכשיו מבוגרים צעירים. וכפי שתפקיד ההורות שלי השתנה במהלך השלבים, כך גם התפקיד שלי ביחס לאמא שלי. ובמשך כל הזמן הזה, אמא שלי ואני ממשיכות לתמוך אחת בשנייה בכל פרק חדש, אפילו עכשיו.

הרב אשלג לימד שרק כאשר אנו מסוגלים לראות את כל ההשתנות של הזולת - לאורך כל השלבים והגילאים שלו - אנו מסוגלים להבין במלואם את המשמעות והיופי של השלמות. כמה זה נכון! הילד הגדול שלנו עכשיו בשנות העשרים המוקדמות לחייו, והקטנה שלנו כמעט בת 10. האם מישהו מהילדים שלי זהה לגרסה של עצמו כפי שהיה אפילו לפני חמש שנים? ברור שלא! אנו שומעים על הכללות ("השנים הנוראיות", "שנות העשרה המביכות" וכו'), אבל האמת הרבה יותר מורכבת. כל ילד הוא ייחודי כמו טביעת אצבע או פתית שלג. והמיטב שאנחנו יכולים לעשות כהורים הוא לטפח את הייחודיות הזו ו"להוציא לאור" את האור שכל ילד נועד לחלוק עם העולם.

ומי היה עד לשינוי הזה בי? מי היה שם כשהייתי ילדה מבוהלת וחסרת ביטחון, נערה שנאבקת בהפרעת אכילה, ובוגרת צעירה שסוף סוף גדלה אל תוך הביטחון והפוטנציאל שלה? אמא שלי, כמובן! אני זוכרת כשעברנו לראשונה לניו יורק. הילדים שלנו היו כולם בבית, ואביגיל הייתה רק בת כמה חודשים. גרנו בדירה צפופה - שינוי עצום מהבית המרווח שלנו בלוס אנג'לס. לא הבנתי את העיר: העיר העליונה, העיר התחתונה, מרכז העיר, רכבות תחתיות והמוני אדם, וכל כך הרבה רעש. הייתי, בלשון המעטה, המומה.

אמא שלי טסה להציל אותי לפחות שבע פעמים באותה שנה! צחקנו. דברנו. בכינו. צחקנו עוד קצת. היא שידלה אותי לרדת מצוק החרדה שלי, רוממה את רוחי והפיחה בי תקוות להרפתקה החדשה הזו. היא סיפקה את האהבה ללא תנאי... הזרועות המנחמות האלה. הנקודה היא שלא משנה עד כמה אנחנו גדלים ומשתנים או בני כמה נהיה, יש זמנים שבהם אנו פשוט משתוקקים למבט או לחיבוק שגורמים לנו להרגיש בטוחים ומובנים.

הקטנים שלנו לא תמיד מבינים את זה. אבל כיצד הם יכולים? הם רואים אותנו (הוריהם או המבוגרים שלהם) כאנשים עצמאיים לחלוטין. אנוהמטפלים, אחרי הכל. אני זוכרת שיום אחד שאלה אותי אביגיל, שהייתה אז בת חמש בערך, "למה עדיין יש לך אמא אם עכשיו את יכולה לעשות דברים עבור עצמך?" אני חושבת שמה שהיא התכוונה היה מדוע את זקוקה לאמא אם את אמא בעצמך?

בעיניה, אפשר לדמיין את הוריה אך ורק כגדולים מהחיים. אבל גם אנו האימהות הרגשנו אותה יראה כלפי ההורים שלנו. הם היו אלה שהחליפו לנו חיתולים... שהחזיקו את ידינו כשעמדנו בפתח הכיתה בבית ספר לא מוכר. הם האכילו אותנו, הלבישו אותנו ונתנו לנו מקום לגדול בו. ומאוחר יותר, אם התמזל מזלנו, הם הפכו לאנשי הסוד ולחברים שלנו - בדיוק כפי שאני עבור אמא שלי (והייתי עבור אבא שלי), ובדיוק כפי שהילדים הגדולים שלי הפכו לחברים מבוגרים יקרים עבור מייקל ועבורי.

וכך גם נמשכת המעגליות של החיים. במה שנראה כמו הבזק של שניה, התינוקת שהייתה פעם חסרת אונים עשויה להפוך יום אחד למטפלת של האם ששרה לה הלילה שירי ערש. האינסטינקט האימהי הזה - והגעגועים לאימהות שלנו – למען האמת לעולם לא נגמרים. בין אם יש לנו ילדים או חתולים, כלבים, צמחים או חברים במצוקה... ובין אם ההורים שלנו עדיין עמנו או עברו מן העולם הזה, אנו תמיד שואפים לתת ולמצוא את האהבה הבלתי מותנית הזו. אחרי ככלות הכל, הרי גם אנו מגלים את עצמנו באמצעות המראה של מי שמכיר אותנו באופן הטוב והמעמיק ביותר.

מדי פעם, מכריזה אביגיל "אני רוצה להיות בדיוק כמו אמא שלי!" כשאני שומעת את זה, אני מרגישה כבוד רב. אבל אני גם יודעת שההצהרה שלה קשורה פחות לתכונות מיוחדות שבי, או לצורך העניין, למשהו חומרי בכלל. אני מאמינה שזה קשור הרבה יותר לאופן שבו אני גורמת לה להרגיש. היא רוצה ליצור לעצמה את מה שרציתי ליצור לעצמי בדמותה של אמא שלי: ביטחון, קבלה ושייכות.

מכיוון שבסופו של דבר, "אמא" ו"בית" הם אותו דבר. כל אחד מהם מעניק מחסה וחום בעיצומם של סערות החיים. כל אחד מהם מספק מקום בו אנו יכולים להרגיש את השלמות שלנו, גם כאשר אנו עוברים את אותם רגעים מוזרים שבין-לבין בחיים של גילאים שונים ושלבים שונים. אנחנו כמהים לאימהות שלנו מכיוון שהן כלי מפתח של ההוויה שלנו ושל ההתפתחות שלנו. אנו מרגישים את חום זרועותיהן לאורך זמן ומרחק. ואנחנו סומכים על כך שהנוכחות שלהן תעודד אותנו להמשיך להצמיח את הכנפיים שלנו כדי שגם אנו נוכל לעוף.