מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2018.
פרשת "בְּחֻקֹּתַי" מתחילה במלים: " אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו תַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" וכו'. במלים פשוטות, אומר כאן הבורא לבני ישראל: "אם תלכו בדרכי ותקיימו את מצוותי, תזכו בכל הברכות שאור הבורא יכול לתת לכם." והמדרש, בפרשה זו, מדבר על סוד המילה "תֵּלֵכוּ". המדרש אומר לנו שדוד המלך אמר, "כל בוקר הייתי מתעורר ומתכנן את מעשי במשך היום, ואז משהו היה מתרחש, ורגלי משכו אותי אל מקום לימוד או תפילה."
”השכל יכול להיות דבר חזק מאוד.“
אם כן, מה פירוש הדבר? זה לימוד חשוב מאוד: לאף אדם אין יכולת למצוא את הדרך הנכונה בכוחות עצמו. לפעמים אנו חושבים שאם רק היה לנו מספיק שכל או זמן, היינו מבינים הכל. אבל עלינו להבין שהשכל שלנו – ואפילו השכל המבריק ביותר – אינו יכול למצוא את הדרך הנכונה כל הזמן. אין זה אומר לא להשתמש בשכלנו, אבל זה כן אומר שעלינו להתחיל את השימוש הזה עם טיעון שאומר: "אני יודע/ת שלא משנה עד כמה חכם/מה אהיה או כמה אבין, האמת המוחלטת, הכוון והתשובה הם משהו שהוא מעבר ליכולת של שכלי, והשכל האנושי בכלל. לכן, כשאני חי/ה את ימי חיי, כן, אני תמיד משתמש/ת בשכלי, אבל אני גם ממעיט/ה אותו."
האמת והתשובה המוחלטות לכל שאלה שיש לנו או לכל כוון שאנו זקוקים לו אינן משהו שיושג רק על ידי הבנת השכל שלנו. שוב, אין זה שולל את הצורך להשתמש בשכל, אבל זה אומר שאנו חייבים שתהיה לנו ענווה ובהירות לכך שהשכל שלנו לא יביא אותנו אל המטרה... הוא לא יכול; אין לו הכישורים לכך. אבל אם אנו בעת ובעונה אחת גם משתמשים בשכל וגם ממעיטים אותו, ומזכירים לעצמנו בקביעות שמטרת הדרך אינה יכולה להיות המקום שהשכל שלנו רוצה להביא אותנו אליו מכיוון שהשכל שלנו מוגבל, אז נקבל את המסרים וההכוונות ממקום גבוה יותר, מאור הבורא. בעזרת עבודת המודעות הזו, של הפחתת התלות שלנו, אנו עולים על הדרך שבה השכל שלנו רואה ויודע שהוא לכשעצמו לא יביא אותנו למקום אליו אנו חייבים ללכת, שהשכל שלנו חייב להתעלות אל מקום גבוה יותר.
”השכל חייב לעבור את הקרב הזה כדי לקבל את האמת.“
השכל יכול להיות דבר חזק מאוד, אבל הוא גם יכול להיות מחסום בין החיים שלנו ואור הבורא. לכן, בעוד עלינו להשתמש בשכל כל הזמן, אנו גם חייבים להיות מודעים לעובדה שאנו לא רוצים להיות תלויים אך ורק בו. אנו חייבים כל הזמן להמעיט את השכל שלנו באופן שמאפשר למחשבות שלנו להתעלות ולקבל ממקום גבוה יותר. זה מה שאמר דוד המלך. הוא ידע שהשכל שלו מוגבל, ומכיוון שהזכיר לעצמו כל הזמן את העובדה הזו, הוא תמיד הגיע בסופו של דבר אל המחשבה הנכונה ואל המקום המדויק שבו הוא היה חייב להיות כדי ללמוד או להתחבר. וקשה מאוד להגיע לאיזון הזה שבין השכל והפחתת השכל, איזון שיכול להביא כל אחת ואחד מאתנו, כמו את דוד המלך, אל הכוון הנכון ואל המחשבה הנכונה.
דיברנו כבר קודם לכן על כך שהספקות והפחדים הורסים את ערוצי עזרת הבורא שמוכנים עבורנו כבר כאשר אנו נולדים, ושאלנו מדוע הספקות והפחדים האלה חייבים להיות אתנו כל הזמן. מדוע אין אנו יכולים לעבור שבוע בלי שמשהו חיצוני או פנימי יגרום לנו לדאוג? התשובה, שמתייחסת ללימוד הזה, היא שהשכל חייב להילחם. השכל חייב לעבור את הקרב הזה כדי לקבל את האמת. השכל חייב להיות מופצץ כל יום כדי שכאשר נילחם, נעלה אותו כך שיוכל למצוא את האמת ולהביא אותנו אל המקום הנכון.
לכן, בעוד אנו רוצים לעורר את הכוח והרצון לא ליפול לספקות ולפחד, מכיוון שאנו מבינים שזה הורס את ערוצי העזרה שהכין לנו הבורא, אנו גם רוצים לקבל את הקרב על הוודאות. מכיוון שהקרב הזה מאפשר לשכל שלנו להתמעט באופן כזה שנוכל למצוא את האמת ולהגיע למקום שבו אנו פתוחים לראות את הדרך הנכונה. ולכן הקרב הזה חייב להיות קבוע. וככל שנקבל יותר אור בשבת "בְּחֻקֹּתַי ", נוכל לנצח יותר בקרב הזה, והשכל שלנו יכוון יותר אותנו ואת חיינו אל הכוון שהם חייבים לפנות. זו מתנה גדולה של התעלות ומודעות שאנו מקבלים השבת הזו; מתנה שבה אנו יכולים למצוא באופן קבוע גם את המקום שבו אנו חייבים להיות וגם את האמת של כל יום.
