תחילת פרשת "כִּי תִּשָֹּא" מדברת על ספירה של בני ישראל, ובאורח מעניין, הזוהר אומר שכדי לוודא שהברכות לא רק תבואנה למטה אלא גם תישארנה, אנו חייבים להישמר לא למנות את בני ישראל. אבל, זה לא נראה הגיוני; ספירה של הברכות שלנו היא דבר חיובי, לא? אנו רוצים למנות את הברכות שלנו ולדעת כמה טוב ושפע קיבלנו מאור הבורא, האין זאת?
הזוהר אומר לנו לא; הברכות והאור אינם יכולים להישאר במה שנספר. מכיוון שכאשר אנו מונים ברכה, אנו מסיימים אותה. אבל מה באמת פירושו של דבר?
”כאשר אנו מונים ברכה, אנו מסיימים אותה.“
כדי להתחיל את ההבנה הזו, המקובלים משתמשים בדוגמא: נניח שאנו עומדים בפני מלך, והוא נותן לנו מתנת כסף. האם יהיה נכון מצדנו להתחיל לספור את המטבעות בדיוק שם כדי לראות כמה הוא נותן לנו? לא. כאשר המלך נותן לנו מתנה, אין אנו מביטים במטבעות ואין אנו סופרים אותן; אנו מתבוננים בפניו של המלך. אם נמשיך להביט בפניו של המלך בעוד היד שלנו מושטת לקבל את המטבעות, הוא ימשיך לתת לנו אותן. אבל ברגע שנתחיל לספור את המטבעות, המלך לא רק יפסיק לתת לנו אותן, אלא גם יסלק מאתנו את מבטו.
כאשר אנו מתחילים לספור את הברכות שקיבלנו, ברמה עמוקה יותר, המקובלים אומרים לנו שאנו גם מפסיקים לקבל. לכן, כדי שיהיה לנו זרם מתמיד של ברכות, כאשר אנו מקבלים את המתנה, עלינו להביט לא על מה שקיבלנו, אלא על פני האור. ואם נעשה כך, אז המתנות והברכות תמשכנה לבוא, והאור לעולם לא יפסיק לתת.
אם כן, כיצד נוכל לוודא שהברכות שנקבל יהיו באמת בלתי פוסקות?
יש קטע בזוהר, בפרשת "עֵקֶב", שאומר לנו שסוד הברכות הוא למשוך אותן מלמעלה למטה. למשל, אם יש לנו זרע ואנו רוצים שהוא יגדל לעץ, ברגע שבו אנו מטמינים את הזרע באדמה הבקשה שלנו אינה שאור הבורא יברך את הזרע, אלא שהברכה שמתחילה בזרע תמשיך להתרבות יותר ויותר, לגדול לעץ מניב מלא פרי, ולכן זוהי ברכה אמיתית. ברכה אמיתית היא ברכה שממשיכה להתרבות עד אין סוף, וכל ברכה שאנו מקבלים אמורה למעשה להתרבות עד אין סוף.
מכיוון שכך, כדי לוודא שהברכות שיש לנו תתרבינה עד אין סוף, עלינו קודם כל לדעת שברכה אמיתית היא משהו שמתרבה עד אין סוף. אם היא מפסיקה להתרבות, אם היא מפסיקה להביא לנו עוד ברכות, זה מפני שעשינו משהו שיעצור את הזרימה שלה. אבל, כל עוד האדם ממשיך להביט אל הבורא, מתוך ידיעה שכל מה שמתרחש בא רק מתוך ידו של הבורא, אז האור לעולם לא יפסיק להרבות את הברכה הזו. אבל אם אדם מאפשר לאגו שלו להיכנס ולהפריע בדרך, אפילו לרגע אחד, ולומר שהברכות כולן מגיעות ממנו, אז הבורא מפסיק להתבונן באותו אדם, ושום ברכה לא יכולה להגיע אליו ולשכון בו יותר.
”ברכה אמיתית היא משהו שמתרבה עד אין סוף“.
הדרך היחידה שבה ברכה יכולה להפוך למה שהיא באמת אמורה להיות – זרימה המתרבה ללא הרף – היא כאשר אנו לא מאפשרים אפילו לאחוז אחד של האגו שלנו להיות מעורב בתהליך; כאשר אנו מתבוננים בילדים שלנו, בבריאות שלנו, בעסק שלנו, או בכל דבר אחר, וחושבים "זה שלי", זה מעיד על ספירה. וכאשר אנו מתחילים להפוך את הברכות האלה ל"שלנו", אנו גורמים לכך שאור הבורא לא יוכל יותר להביט בנו, וזרם הברכות ייפסק.
כיצד נוכל לוודא שהמתנות תמשכנה להינתן תמיד? בכך שלעולם לא נהפוך אותן ל"שלנו". אנו מוודאים שהאור ממשיך לזרום על ידי הערכה מתמדת הולכת וגוברת של כל מה שיש לנו. כאשר אדם מפסיק להעריך – וזה כמובן אפיו של הטבע האנושי – ולא ממשיך לדחוף את עצמו להעריך יותר ויותר את אור הבורא המוחדר בברכות שיש לו, זה מפסיק את זרם האור שיש באותה ברכה, והיא לא יכולה לגדול יותר. יכולות לחלוף חמש, עשר או חמישים שנה עד שהיא תגווע, אבל האדם עצמו, הוא או היא, גרמו לכך, בגלל המודעות שלהם, שאור הבורא התנתק מאותה מתנה.
הסיבה לכך שאנו מאבדים הערכה לברכה היא שאנו הופכים אותה ל"שלי". זה מתרחש פעמים רבות במערכות יחסים; בדרך כלל, כאשר אנשים רק מתחילים להיפגש, הם מנסים בדרך כלל לגרום לגבר או לאישה שהם נפגשים אתם לחבב אותם, ואז יש הערכה, מכיוון שהזוגיות עדיין לא שלהם. אבל ברגע שהזוגיות כבר שלהם, ההערכה פוחתת או מפסיקה כליל... וברגע שהיא "שלהם", אין שום זרימה של אור הבורא. לכן, כדי לאפשר לזרימת האור להמשיך לחדור אל הברכות שלנו, אנו חייבים תמיד לדחוף את עצמנו להגדיל ולהרבות הערכה עצומה הולכת וגוברת למתנות שכבר יש לנו, לעולם לא לעשות אותן ל"שלי". מכיוון שכפי שלמדנו, אם אין זרימה של אור, הברכה לא יכולה לגדול. למרבה הצער, זה מה שרובנו עושים עם רוב הברכות בחיינו. אבל, כאשר אנו מבינים מפרשת "כִּי תִּשָּׂא", שאם נפסיק למנות את הברכות שלנו, נוכל לוודא שהזרם האינסופי של אור הבורא אליהן לא רק ימשיך, אלא אפילו ייעשה גדול יותר ויותר.
