עם פתיחת "שבוע הערכת המורים" (שיתחיל ב-8 במאי), הייתי רוצה קודם כל להודות לכל המורים שהקדישו את הקריירה שלהם כדי לעזור לאחרים לגדול. הוראה היא אחד התפקידים הנאצלים ביותר בחברה שלנו. מורה אחת השוותה את עבודתה למילוי דליים. היא לא יכולה הייתה לעשות את זה, אמרה, אלא אם כן הדלי שלה היה תמיד מלא... מכיוון שככל שהיא מילאה את עצמה יותר, כך היה לה יותר מה להציע לתלמידיה.
מורֶה או מורָה מעניקים הרבה יותר מאינפורמציה - הם ממלאים גם לבבות ונשמות. כך זה גם ביחס לכל אחת ואחד מאיתנו. כולנו נמצאים כאן כדי ללמוד וללמד, ללמד וללמוד בכיתת החיים הגדולה הזו. השאלה היא מה נְלַמֵּד, ומה נבחר ללמוד?
האופן שבו אנו מתנהלים בעולם מעיד עלינו רבות, ולעתים קרובות, העוצמה הזו חזקה הרבה יותר מאשר האוזניים שלנו מבינות. אנו מלמדים (במודע או לא) כאשר אנו נמצאים עם משפחותינו, עמיתינו לעבודה, הקהילות שלנו והאנשים שאנו פוגשים ביחסי הגומלין היום יומיים. אנחנו מלמדים על ידי עשייה... ואנו מלמדים על ידי אי עשייה. ואם אנו רוצים לדעת את המסרים שאנחנו מעבירים, אנחנו חייבים רק להתבונן סביבנו. אנו יודעים שהנשמה שלנו, לא המוח או הגוף שלנו, היא המשדרת האמיתית של האנרגיה. האם אנו רואים חיוכים על פניהם של האנשים הנמצאים בחברתנו? האם אנו מרגיעים מצבים מתוחים ומוסיפים שמחה לחיי היום יום? האם האנרגיה קלה ובהירה יותר כשאנו עוזבים מקום מאשר הייתה כאשר הגענו לשם לראשונה? שימו לב, ואז תדעו היכן יש עבודה לעשות.
אם כן, איך אנו ממלאים את הדליים שלנו – לא רק במידע נוסף, אלא חשוב מזה, מנקודת מבט קבלית – עם יותר אור? המפתח טמון במה שכל מורה יודע היטב: מורה מעולה חייב קודם כל להיות תלמיד מעולה. זה דורש טיפוח רצון עמוק להגביר את החוכמה שלנו כך שמה שאנו חולקים תהיה בו איכות מוארת.
הרב וקרן ברג, שניים מן המורים הגדולים ביותר שלי, הבינו ועיצבו את הרעיון הזה עד ימיהם האחרונים עלי אדמות. שניהם המשיכו ללמוד, לצמוח ולהרחיב את טווח האור שלהם, לְלַמֵֹד וללמוד בכל הזדמנות. אם כבר, הזמנים האפלים ביותר גרמו לרב לאסוף ולהפיץ יותר, לא פחות, חוכמה. הוא הזכיר לתלמידיו לעתים קרובות שלמידה אמיתית דורשת מידה של כוח התנגדות. בדיוק כפי שנורה מסתמכת על כוח ההתנגדות בחוט הלהט שלה כדי להאיר, כך גם אנו חייבים לעבוד נגד (או למרות או דרך) משהו כדי להגדיל את האור שלנו. בין אם זה הקושי של החומר שאנו לומדים, האתגרים העומדים בפנינו בחיינו, או הנטיות הטבעיות שלנו שמתנגדות ללמידה הזו, הקבלה מלמדת שההתנגדות, לא הדרך הברורה, היא שמחברת אותנו אל האור הגדול ביותר.
מיכלאנג'לו טען שדוד כבר נמצא באבן; הוא רק היה חייב לסתת ולסלק את מה שלא היה דוד כדי להציג את יצירת המופת שלו בפני העולם. באותו אופן, המורה הגדול שבתוכנו סומך על התלמיד הגדול כדי להתקדם. זה אומר לצעוד דרך כל התירוצים והסחות הדעת ולהתחבר אל המורים הגדולים שנמצאים סביבנו. הם בכל מקום! מה שחשוב הוא שנלך את כל הדרך הדרושה כדי למצוא אותם. האם המורה הגדול הבא שלכם הוא מורה ליוגה? רב? הוגה דעות שספריו בני מאות שנים?
ומעבר למאסטרים המוארים, תמיד יש מה ללמוד מכולם ומכל מה שנמצא סביבנו. אנו יכולים ללמוד מנהג המונית, מהקופאי/ת בסופרמרקט, את האהבה אל חיות המחמד. אנחנו יכולים להתבונן בטבע ולחקות את המקצבים ואת יכולת ההסתגלות שלו... ואנו יכולים ללמוד ענווה וסבלנות מן האופן שבו חולף לו הזמן.
לפעמים, אנו עשויים להאמין שאנו המורה, רק כדי להבין מאוחר יותר שהיינו, ביתר שאת, התלמיד/ה. לדוגמה, אם עשויה להדריך את ילדיה מן ה-א' ועד ה- ת' של החיים, אבל באופן בלתי נמנע היא תלמד מהם הרבה יותר ממה שהיא יכולה לדמיין. בין השיעורים שלי: באמצעות דוד, הבכור שלנו, למדתי להישאר פתוחה וסקרנית למה שהחיים מזמנים לנו. מרים הראתה לי כיצד להיות בעלת רוח חופשית יותר, בטוחה יותר ושמחה. ג'וש מראה לי [ומעורר] ללא הרף אדיבות שהיא באמת נדירה בעולם הזה... ואביגיל היא פותרת הבעיות האמיצה שלנו המאזנת את המתנה הזו עם מנה שווה של אמפתיה.
כמובן, יש זמנים שבהם המורים של חיינו מראים לנו מי או מה אין אנו רוצים להיות. אני זוכרת כשאחרים ניסו "להורות" לי מה איני חייבת או איני יכולה לעשות, או איך בוודאי אכשל אם אלך בדרך הזו. אבל בסופו של דבר, הם היו כלי לנחישותי. הם עזרו לי ללמוד איך להשתיק את השליליות ובמקום לסמוך על עצמי. לדחוף את עצמי. ובאמצעות ה"חוסר-דוגמה" הובלתי את עצמי ועיצבתי את עצמי.
הרב אשלג לימד שלעתים קרובות אנו חייבים ליפול כדי לקום - אמת שחוויתי יותר מפעם אחת. בשבוע שעבר שמעתי ראיון עם מייקל ג'יי פוקס, שהיה כוכב גדול בשנות השמונים ]אם לא ראיתם את הסרט "בחזרה לעתיד", כדאי שתעשו זאת עכשיו!]. מאז שאובחן כחולה במחלת פרקינסון בתחילת שנות ה-90, שיתף מייקל את מסעו באופטימיות והומור מדהימים. כפי שהוא ניסח זאת, מחלת הפרקינסון "טלטלה ועוררה אותו" באופן שהעשיר את חייו והפך אותם למשמעותיים יותר. למרות העצמות השבורות, הפחד מגידולים ומכשולים רבים אחרים, חיבר מייקל שלושה ספרים, שיחק בכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה והקים את "קרן מייקל ג'יי פוקס" (שהעניקה יותר מ-1.5 מיליארד דולר למחקר ועזרה לאנשים עם פרקינסון). כפי שציין העיתונאי נייט ברלסון, "המאבק הציבורי [של מייקל] העניק כוח למיליוני אנשים". זוהי הדרך שבה מלמדים באמצעות דוגמא.
השבוע (ומעבר לו), עשו מאמץ להודות למורים שחוללו שינוי בחייכם. כתבו מכתב למורה לשעבר שהעניק לכם השראה. ספרו לבוס, לעמית לעבודה, לקרוב משפחה (אולי אפילו לילד/ה שלכם), או לחבר/ה כיצד האירה הדוגמה שלהם את דרככם. ושימו לב למה ואיך אתם מלמדים אחרים באמצעות העשייה, האמירה וההוויה שלכם.
יותר מכל, לעולם אל תזלזלו בכוחכם להשפיע על ההווה ועל העתיד! עבדו דרך ההתנגדות כדי להתקרב אל האור. מכיוון שככל שתמלאו יותר את הדלי שלכם, יהיה לכם יותר אור להזרים אל העולם.
"שבוע הערכת המורים" שמח!
