המשפט: "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ" חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשת "כִּי-תֵצֵא" ובפרשה הקודמת לה, "שׁוֹפְטִים". אבל מה פירוש הדבר? -- "הכל נעוץבמודעות".
כאשר קיבלו בני ישראל את האור בסיני, אומר לנו הזוהר שהם הגיעו למדרגת "בלע המוות לנצח", לרמה של חיי נצח. אבל, למרות שבני ישראל הגיעו לרמה כזו של חיבור, התגלות והפרדה מכוחות החושך, הם נפלו לאחר מכן לרמה מסוימת של "רצון לקבל לעצמו בלבד", ואבדו את השליטה על המוות. וכך אנו לומדים שיש שתי דרכים להוציא את עצמנו מן החושך; אחת מושלמת ואחת אינה מושלמת.
כדי להגיע לרמה של "בלע המוות לנצח" בסיני, עברו בני ישראל תהליך של הפרדה מוחלטת מכוחות האגו והחושך, אבל הכוחות עצמם נשארו. בני ישראל השלימו את החלק הראשון של התהליך, שהיה הפרדת עצמם מהחושך, אבל לא השלימו את החלק השני, שהיה חיסול כוחות החושך. ומכיוון שהכוחות הללו היו קיימים עדיין, בני ישראל היו מסוגלים עדיין ליפול שנית. כדי להסביר את המושג הזה בדוגמא, דומה הדבר לאדם שיש לו בעיה עם כעס, והוא יכול לעבור תהליך של עבודה רוחנית של הפרדת עצמו מהכעס, אבל למעשה, כל עוד הוא רק מפריד את עצמו מהכעס ולא סילק לחלוטין את שורש הכעס, הוא עדיין יכול ליפול שוב.
לכל אחת ואחד מאתנו יש התיקון המיוחד לו, או לה, אופן גילויי הרצון לקבל לעצמו בלבד שלנו, ופעמים רבות בעבודה הרוחנית שלנו אנו מפרידים את עצמנו מהמעשים הללו, מבלי לחסל את מקורם. אנו חייבים לשים קץ למקור המעשים הללו, אחרת נוכל ליפול אליהם שוב. אם כן, כיצד אנו לא רק מפרידים את עצמנו מכוחות השליליות הללו, אלא ממש מחסלים אותם ושמים להם קץ? הכל נעוץבמודעות. הכל קשור למה אנו חושבים כאשר אנו מנהלים את הקרבות האלה.
"ישנן שתי דרכים לסלק את החושך מתוכנו."
אם נמשיך להשתמש בכעס כדוגמא, מכיוון שזה נושא שקל לדבר עליו, אדם מגיע להבנה שהקרב שלו, או לפחות אחד מהקרבות שלו, הוא עם כעס. יש לו הזדמנות לכעוס, והוא יודע שכדי לעשות את התיקון שלו, הוא חייב להילחם בנטייה הזו. אבל השאלה היא מהי המודעות שלו כאשר ההזדמנות הזו עולה כשהוא נלחם? עבור רוב האנשים, זה משהו כמו: "זה אחד הדברים שאני חייב להילחם בהם; אני הולך להילחם בנטייה לכעוס, או לפגוע באדם אחר", אבל אנו לא לוקחים את זה רחוק יותר במודעות שלנו. וזו היכולת שנותנות לנו שבת ופרשת "כִּי-תֵצֵא" : את מודעות הסרת מקורות החושך והשליליות... והסרת השליליות היא למעשה פשוטה כמו מודעות.
אם כן, אנו חייבים לקחת זאת מעבר רק לומר לעצמנו: "בזה אני חייב להילחם כדי להתחבר לאור הבורא ולקבל את הברכות שאני אמור לקבל". אנו חייבים לומר: "אני לא עושה זאת רק כדי לנצח בקרב, אלא גם כדי להסיר את המקור הרוחני, את מקור החושך הזה שדוחף אותי." מכיוון שהאמת היא שאפילו אם אנו מנצחים בקרב היום ולא כועסים, מחר תהיה לנו שוב הזדמנות לכעוס. אנו רוצים, לכן, שהמודעות שלנו תהיה: "אני לא רוצה רק לנצח בקרב הזה, אני רוצה להגיע למקור הרוחני של הכעס הזה ולסלק חלק ממנו, כדי שמחר, למרות שיהיה לי עוד אתגר שאוכל לנצח אותו, המקור הרוחני של הכעס הזה יסולק וייעלם".
ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, אם האדם לא רק חושב רק על עצמו ועל הקרב הנוכחי, אלא חושב גם שמה שהוא עושה זה סילוק המקור הרוחני של החושך הזה, אז במשך הזמן, הוא יהיה מסוגל לסלק את מקור השליליות הזו, ולכן, גם מכל העולם. כאשר אדם נלחם בקרב האישי שלו נגד הרצון שלו לקבל לעצמו בלבד בכל דרך שבה הוא מתגלה בחייו, והוא תמיד מודע לעובדה שכשהוא נלחם בקרב הזה הוא רוצה גם לסלק לגמרי את מקורו, אז הוא משרת גם את כל האנושות, מכיוון שמקור הכעס הוא אותו מקור של כעס עבור כל אדם בעולם. והדבר נכון גם לגבי קנאה, שנאת חינם, וכל גילוי של רצון לקבל לעצמו בלבד.
"הקרב האישי שלנו עוזר לשים קץ למקור כל חושך."
כאשר יש לנו מודעות לאופן שבו הקרב האישי לנו משפיע על העולם, זה נותן לנו כוח, מתוך ידיעה שאם היום ניפול לאנוכיות שלנו ונכעס, לא רק נעשה נזק לעצמנו, אלא גם נחזק את מקור הכעס שבעולם, וזה יגרום לכך שכל מי שיילחם בכעס ייתקל באתגר גדול יותר. ועם זאת, מנקודת מבט חיובית, הידיעה שאם אנו מנצחים בקרב הזה ויש לנו המודעות של רצון לא רק לעשות טוב לעצמנו, אלא גם להשמיד את מקור הכעס בעולם, אז אנו עוזרים עכשיו לכל מי שנאבק עכשיו בעולם באותו כוח. וכאשר אנו נלחמים עבור הכלל, אנו מקבלים כוח מהכלל.
מטרת העבודה הרוחנית של האנושות אינה לחזור למקום שבו היו בני ישראל בהר סיני, אלא להגיע למקום שבו אנו לא רק מתנתקים ונפרדים מכל כוחות החושך, אלא גם מחסלים ומסלקים אותם לחלוטין, באופן שבו לעולם לא יוכלו לחזור לעולם הזה. באמצעות פרשת ושבת "כִּי-תֵצֵא", יש לנו הזדמנות לשנות את המודעות שלנו ולהתקרב יותר להשגת המטרה הזו.
