פרשת "מִקֵּץ" מתחילה במילה "וַיְהִי", המייצגת משהו שלילי, וזה מוזר, מכיוון שהפרשה הזו מדברת על התרחשות חיובית – יוסף משתחרר מהכלא. אם כן, מה שלילי פה? הארי, רבי יצחק לוריא, מסביר שפרעה מייצג את הצד השלילי, ובפרשת "מִקֵּץ", פרעה מקבל רמה של נבואה. נבואה היא רמה נעלה של חיבור לאור הבורא, אבל מכיוון שפרעה מייצג את הצד השלילי, כיצד יכול להיות שהוא יזכה ברמה כזו של נבואה?
"ניצוץ אחד של אור יכול לחסל את כל החושך ברגע אחד."
כדי לענות על כך, עלינו להתחיל בלימוד שאבי, הרב ברג, היה חוזר עליו לעתים קרובות. המילה העברית "עֲבֵרָה" מתורגמת בטעות כ"חטא". אבל למעשה פירושה של המילה הזו הוא "להעביר", השורש ע.ב.ר בבניין הפעיל, כלומר "הוא או היא מעבירים את האור אל הצד השלילי"; בכל פעם שבה אנו פועלים באופן שלילי אנו מעבירים את האור שלנו אל הצד השלילי, וכל חוסר או כאב שאנו חווים בחיינו נובעים מהאנרגיה שהעברנו אל הצד השלילי.
האופן שבו הצד השלילי משתלט עלינו נעשה על ידי שימוש באור ובאנרגיה שהעברנו לו – דרך ה"עֲבֵרָה", באמצעות העברת האנרגיה שלנו אליו יכול הצד השלילי לשלוט עלינו ולגרום לנו חושך, חוסר, כאב ועצב. לכן, אם יכול אדם לקחת בחזרה את כל האור שהוא או היא העבירו אל הצד השלילי, אז אין יותר לעולם שום חוסר, עצב או כאב. וכך, המידה שבה אנו מסוגלים לקחת בחזרה את כל האנרגיה שהעברנו, היא המידה שבה אנו יכולים להסיר ולסלק את כל החושך מחיינו. אבל, כיצד נחזיר לעצמנו את האור הזה? המקובלים משתמשים במשל הזה כדי להסביר:
פעם היה נפח שראה גמלים הסוחבים כמויות אינסופיות של פשתן מתקרבים אליו. לנפח הייתה חנות קטנה מאוד ולא היה לו שום מושג מה יעשה, מכיוון שלא יוכל להכניס לחנות את כל כמות הפשתן הזו. אבל אז אמר אדם חכם לנפח שניצוץ אחד קטן מהפטיש שלו המכה בברזל יכול להצית את כל הפשתן ולכלות אותו תוך רגע.
"החושך בא מן האור שהעברנו לקליפה."
כדי לסלק את החושך ולקחת את כל האור בחזרה, יש תהליך שהוא קל הרבה יותר ממה שאנו חושבים: ניצוץ אחד של אור יכול לחסל את כל החושך תוך רגע, כמו שנאמר במשל. הכל נעוץ במודעות שלנו; אם אנו חושבים שעלינו להילחם כדי לקחת בחזרה כל ניצוץ וניצוץ שהעברנו אי פעם, לעולם לא נצליח לעשות זאת. אבל עלינו לזכור, כמו במשל, שניצוץ אחד יכול לחסל את כל הפשתן. ניצוץ אחד יכול לקחת בחזרה את כל האור שהעברנו לצד השלילי. זה סוד פרשת "מִקֵּץ" וסוד החנוכה, שנחגגת במשך השבוע של הפרשה הזו.
יוסף נפל קמעא גם כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו, וגם כאשר שם מבטחו בשר המשקים. העברת האנרגיה הזו לצד השלילי היא שהשאירה אותו בבית הכלא והיא שנתנה לפרעה את כוח הנבואה. לכן, הסיבה לכך שהפרשה הזו מתחילה במילה "וַיְהִי", שמייצגת חושך או שליליות, היא מכיוון שהיא מדברת על הרגע בזמן שבו יוסף היה בבית הסוהר – לא בית סוהר פיזי, אלא בית סוהר רוחני. ולכן הייתה לפרעה שליטה, מכיוון שיוסף העביר לו את כוחו. אבל, הרגע שבו קיבל פרעה את הנבואה בגלל שיוסף העביר את ה"עֲבֵרוֹת" אל הצד השלילי, הוא גם הרגע שבו יוסף החזיר לעצמו את כוחו; פרעה אומר: "רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" [בראשית מא' מא']. מצרים מייצגת את הצד השלילי, ולכן, יוסף לקח בחזרה את כל האנרגיה שהעביר אל פרעה, אל הצד השלילי.
אחת המתנות הגדולות ביותר של שבת "מִקֵּץ" ושל חג החנוכה היא היכולת להחזיר לעצמנו את השליטה. כדי להתחבר לכך, אנו מתחילים עם ההבנה שהחושך בא מן האור שהעברנו לקליפה. ואז, עלינו להבין שכדי לקחת אותו בחזרה אנו זקוקים רק לניצוץ אחד. אם יוסף היה חייב להילחם עבור כל האור שהעביר, התהליך הזה לא היה נגמר לעולם. אבל במקום, הוא הגיע להבנה שאנו חייבים רק ניצוץ אחד של אור כדי לשרוף את כל כוחות השליליות ולקחת בחזרה את כל האנרגיה שהעברנו. ברגע שיוסף הגיע למודעות ולהבנה הזו, הוא החזיר לעצמו את השליטה.
אחד הסודות הגדולים של הפרשה הזו, ושל חנוכה, הוא שאנו צריכים מעט מאוד. כמובן, קודם כל עלינו להתחיל עם הבהירות שהסיבה היחידה שאין לנו שליטה על חיינו, הסיבה היחידה שיש לנו חושך או חוסר, נעוצה לא באף אחד אחר, ולא בבורא. הסיבה היחידה לכך היא הַעֲבֵרוֹת שלנו, האור והאנרגיה שהעברנו אל הצד השלילי. אם אין לנו הבהירות הזו, הצעד הבא – ההבנה שכל מה שאנו צריכים הוא ניצוץ אחד קטן כדי לשרוף את כל הצד השלילי – לעולם לא יוכל להגיע.
באמצעות הדלקת נרות החנוכה בחנוכה, אנו יכולים לקבל בחזרה את כל האור שהעברנו לצד השלילי. לכן, זו חייבת להיות המודעות שלנו וגם המדיטציה שלנו במשך הזמן הזה; אם היינו חייבים להילחם כדי לקבל את כל האור הזה בחזרה, אם היינו חייבים להרוויח אותו, זה היה לוקח לנו אינסוף גלגולים, אבל בשבת "מִקֵּץ", ובמשך החנוכה, ניתן לנו הכוח לעשות זאת. אנו יכולים לקחת שוב את השליטה ולקבל את האור שלנו בחזרה, וזו אפילו לא עבודה שאנו חייבים לעשות; אלא זו מתנה עצומה, אדירה ונפלאה שניתנת לנו.
