רוחניות גלובלית

מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2016.

הרעיון של רוחניות גלובלית אינו רעיון חדש.

אנו יודעים מסיפור הבריאה שהייתה תקופה בהיסטוריה הרוחנית שבה אור הבורא ובריאתו, הכלי - שהיה המקור המאוחד היחיד של כל נשמותינו - היו אחד, ובהרמוניה מושלמת. זה סיפורו של עולם אינסוף אשר למדתם עליו בלימודי הקבלה. זו הייתה נקודת הפתיחה, מקור הרצון שכל בני האדם מבקשים - רצון להיות אחד, עם בני ובנות הזוג שלנו, עם העולם, ובסופו של דבר עם הבורא. באיזה שהוא אופן,  עמוק בתוך ה  DNA - הרוחני שלנו, אנו זוכרים את האיחוד המוחלט הזה. מכיוון שלא יכול להיות לנו רצון למה שלא טעמנו.

אנו מבינים מסיפור הבריאה שמטרת הבורא כשברא את העולם הזה וכל אשר בו הייתה להרעיף עלינו מילוי, שפע והגשמה. אנו גם מבינים שמחשבת הבורא היא רק לברוא, למלא ולהגשים. לכן, הרס אינו יכול להגיע מן המחשבה או הכוונה הזו. כל מה שיש בעץ מגיע מן הזרע. לא יותר, לא פחות. מחשבת הבורא עבור העולם הזה הייתה הזרע, וכוונתו הייתה להגשים; אם זו המחשבה, זה חייב להיות גם משחק הסיום, התוצאה.

עם זאת, אנו יודעים שההיסטוריה המקראית מספרת לנו שהייתה תקופה שבה רצה הבורא להשמיד את העולם - סיפור תיבת נח. ובכן, הזוהר מסביר זאת אחרת. לא הבורא יצר את ההרס. אנו יודעים שאין זה טבעו של הבורא. מעשי בני האדם הם שגרמו להם את השלכות מעשיהם. לא כעונש, אלא כתוצאה מן המחשבות, המילים והמעשים שלהם. למשל, אם נבחן היום את העולם שלנו: האם אנו יכולים לשתות את המים? מה לגבי המזונות שאנו אוכלים, הדגים שאנו מגדלים, האוויר שאנו נושמים? האם הבורא זיהם אותם? האם הבורא הוא שגרם להם להיות בלתי בטוחים לאכילה? האם הבורא  השליך פסולת רעילה אל תוך המים שלנו? האם הבורא הוא שגרם לנו כל זאת כעונש? או שכל אלה הן תוצאות ההחלטות שאנו מקבלים מרצוננו החופשי? הזוהר מסביר שכזו הייתה הסביבה בתקופת נח. הצורה שבה הציג הבורא את עצמו בפנינו הייתה התוצאה, לא העונש.

ובכל זאת, העולם לא נחרב. למעשה, ניתנה לנו הזדמנות להתחיל מחדש. לאחר המבול, האנושות החלה שוב. כולם היו מאוחדים. בסוף פרשת נח כתוב:

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם,  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.   וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  הָבָה נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. " [בראשית פרק י"א פסוקים א'-ט'] 

העולם כולו היה מאוחד, עולם אחד, חזון אחד. הם רצו לבנות מגדל כדי ליצור שוב אחדות עם הבורא. הם רצו אנושות חדשה המבוססת על האחדות הזו. הם רצו להגיע לגן עדן, לחזור אל עולם אינסוף. הם דיברו שפה אחת, הם היו עם אחד, עם דת אחת, ורצון רב עוצמה להתחבר עם הבורא. להתעלות אל הבורא, האין זו משאלה טובה? מה רע בזה? 

הבורא בלבל את שפתם. למרות שהתורה אומרת שהם שכחו את שפתם, הזוהר אומר שהם פשוט הפסיקו לראות את הדברים באותו אופן. היה בלבול. 

עולם של עמים, דתות ושפות שונות התחיל באותו רגע בזמן. סיפור מגדל בבל מסביר אם כך כיצד צאצאיו של אדם אחד, נח, התפזרו בצורה כה נרחבת וחולקו לעמים שונים ודתות שונות, והם דוברים כל כך הרבה שפות שונות. 

הסיפור מספר כיצד, בתקופה שבה כל האנשים עדיין דיברו שפה אחת, הייתה הגירה מהמזרח. ואז הוחלט לבנות " עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", כדי שהבונים יוכלו לעשות לעצמם שם ולהימנע מלהתפזר אל כל העולם.

האמירה בבראשית פרק י"א פסוק ה':  "... אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" היא בעלת משמעות מיוחדת. המגדל הזה היה מושא גאוות המאמץ אנושי.

מן המסופר בתורה ברור שהעבודה על המגדל לא מצאה חן בעיני הבורא, אך החטא הספציפי של הבנאים אינו מוזכר ישירות. היה זה האגו שלהם, הרצון "לעשות שם" לעצמם, אשר גרם לכאוס שנוצר. יתרה מזו, הרצון להישאר יחד במקום אחד, כאומה אחת ובעלי דת אחת, עמד בסתירה ישירה לתכלית האלוהית כפי שנאמרה על ידי הבורא לנח ובניו לאחר המבול: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָּאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית פרק ט' פסוק ז) .לפי פרשנות זו חטאם של האנשים האלה היה, אם כן, לא רק יומרה או רצון להגיע לשמיים ולזכות בתהילה אלא ניסיון לשנות את התוכנית שקבע הבורא עבור האנושות.

הסיפור של מגדל בבל הוא נקודת מפנה בהיסטוריה, כפי שהוא מובן על ידי התורה, בכך שהוא מסמן את סוף עידן המונותאיזם האוניברסלי.

מדוע עצר הבורא את המונותאיזם?

האם לא היה זה רצונו של הבורא? ברור שאנו יכולים להבין מהסיפור שלא היה זה מה שהבורא רצה!

כפי שהתורה אומרת לנו, כל הדתות, כל העמים, כל השפות הם רצונו של הבורא.

כפי שאמר הבורא לנח לאחר המבול:

 כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.   וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.   וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.   אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.   וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.   וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.   וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.   וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. [בראשית פרק ט' פסוקים ו'-י"ז]

לא רק שהבורא אמר לנח שיהיה פורה וזרעו יתרבה על פני כדור הארץ. הבורא אמר שש פעמים שהכל נעשה בצלם הבורא, והכל יהיה מוגן.

אחת ההבנות החשובות ביותר שאנו מקבלים כאן היא שכל האנושות נבראה על ידי הבורא, היא מוגנת על ידי הבורא, ולכן היא חייבת להתקיים. הלימוד הרוחני כאן הוא ללמוד לראות כפי שהבורא רואה, לראות את היופי והקדושה שבכל אדם, בכל הדתות, ולהבין שכל הדרכים הן דרך אל הבורא.

בספרו "שלום העולם" מסביר הרב אשלג במאמר "כל דבר שישנו במציאות יש לו זכות קיום":

כל מה שישנו בהמציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם, יש לו זכות קיום, במידה שאסור להשחיתו ולבערו כליל מהעולם. אלא שמוטל עלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב, שהרי מתוך הסתכלות כל שהיא במלאכת הבריאה שלפנינו, די לנו להחליט על גודל מדת שלימותו של הפועל אותה. 

לכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה לומר שמיותר הוא ואין בו צורך, שיש בזה משום הוצאת שם רע חס ושלום על הפועל שלה.

אמנם דבר זה ידוע לכל שהבורא יתברך לא השלים את הבריאה בעת שבראה כי כן אנו מוצאים בכל פנה ופנה מהמציאות שלפנינו, והן בכללותה והן בפרטיותה, נתונה היא תחת חוקים של התפתחות הדרגתי, החל מן ההעדר עד גמר גידולו. 

ומטעם זה, אם למשל אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאות מום ודופי בהפרי, משום שכולנו יודעים את הסיבה, שהיא משום שהפרי הזה עדיין לא גמר את תהליך ההתפתחות שלו עד לקצה. 

וכזה הוא המקרה ביתר הפרטים של המציאות, אם אך מרגישים בחינת רע והזק באיזה פרט, הנה זה רק מעיד על עצמו, שנמצא עדיין במצב של מדרגת מעבר מן תהליך ההתפתחותי שלו, ובכל אופן אין לנו לקבוע ולהחליט כי ברע הוא ולהטיל דופי בפרט הזה, כי לא מחכמה הוא.

[מתוך הספר "שלום העולם" מאת הרב יהודה אשלג, עמודים 17-18].

אם כן עכשיו אנו מבינים מהתורה בהתאם להיגיון הרוחני של הרב אשלג שכל הדתות וכל הדרכים אל הבורא הן טובות ונכונות. השאלה היא, אם כן, כיצד אנו לוקחים את כל ההבדלים האלה ומחזירים אותם אל רוחניות גלובלית אחת?

למרות שכולנו שונים, אנחנו יכולים לחיות מתוך כבוד אנושי זה לזה. אנו יכולים לגרום למודעות שלנו לזהות שההבדלים והשוני בינינו יפים. הרעיון הוא שיהיו גוונים שונים של סינכרון. לראות, באמצעות המודעות שלנו, את יופיו של עולם הבורא. הריבוי הוא האופן שבו תכנן הבורא את העולם.

לכל קבוצה, לכל קהילה, לכל דת יש תהליך משלה, וכולם הכרחיים בתכנית הבריאה של העולם. כפי שהתורה אומרת לנו, הבורא ברא את כל סוגי הבריאה, וכולם נבראו בצלם הבורא. הנקודה היא שעלינו לכבד את ההבדלים שבינינו, לא לשנות זה את זה, ולהיות מסוגלים להיות שותפים, מתוך תשומת לב למטרת החיים. 

איך אנו עושים זאת?

מודעות!

הכוונה היא לרמת המודעות שיש לנו בכך שרוח הבורא שורה בכל דבר. מהי המשמעות של שלום? שלום נוצר כאשר אנשים מכבדים זה את זה ומסוגלים לראות עם המודעות הגבוהה ביותר שלנו את ניצוץ הבורא  הקיים בכל אחד ובכל דבר.

נועדנו להיות רבים, אך ללמוד לפעול כאחד.

אברהם אבינו היה הראשון שהעלה את הרעיון של בורא אחד. אחרי הסיפור של נח בא סיפורו של אברהם. במה הייתה שונה עבודתו של אברהם מעבודתם של אלה שבנו את מגדל בבל, אשר פעלו כאחד אך לא ראו את חשיבותם של הרבים? אברהם לא רצה להפוך את כולם לאחד, אלא היה האדם הראשון שראה את האחד (הבורא) בכולם ובכל דבר. אברהם התאהב בבורא. ברגע שהביט החוצה והבין שכל היופי שראה בא מהבורא, הוקדשו כל חייו לידיעת הבורא. נאמר שאברהם משול לאדם מאוהב שברגע שהתאהב, כבר לא יכול היה לחשוב על שום דבר מלבד האדם שבו התאהב, רצה לדעת הכל על האדם הזה ורצה לחלוק עם העולם את כל מה שהוא אוהב באדם הזה.

אברהם רצה לחלוק את האהבה הזו עם כל העולם.

בספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ו', נאמר: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק.   וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם."

אם כן, איזה מתנות נתן אברהם? הוא נתן להם כלים רוחניים. הוא נתן להם גישה להבנה רוחנית. ונאמר שבזמן הגאולה יתאספו הכלים האלה יחד שוב, ויגיעו לא רק מהמזרח אלא מכל העולם.

כפי שאמר הבורא לנח, "היה פורה וזכור שכל ברואי העולם נוצרו בצלם שלי. התבונן בתוך הכל ומצא אותי."

הרב אשלג אמר לנו שבשנת 1954 יכול היה העולם להיות מוכן לזה. אבל לשם כך נחוץ היה שינוי במודעות. 

זו הסיבה לכך שפתחנו את דלתות המרכז לקבלה לכולם. נהוג היה לחשוב שרק יהודים יכולים ללמוד קבלה. היום כל מי שרוצה לקחת בכך חלק יכול לעשות זאת. הקהילות שלנו במרכזי הקבלה ברחבי העולם  מאוכלסות באנשים מכל הדתות והגישות, כולן פועלות כדי לחלוק יותר, להיות חלק מקהילה גלובלית, ושמות את הדגש על הפחתת האגו. 

כשאנו קוראים על הגאולה, נאמר שיבוא זמן שבו כל הידע הרוחני שבעולם יתאסף יחד. אנשים בעלי דעות דומות יצטרפו יחד. לא משנה היכן הם נולדו או מהי דרכם המיוחדת אל לבוראם, הם ימצאו מכנה משותף.

עכשיו אנו יודעים שיש רק היבט אחד ביקום הזה שאינו פוחת כאשר משתפים אותו, והוא האור. זאת מכיוון שאנו יכולים להדליק אלף נרות, והאור של הנר הראשון לעולם אינו פוחת. השעווה פוחתת, אבל האור לא. האור הזה של הנר דומה לאור הנשמה. זהו האור המאחד אותנו.

כשהתחלנו את כל העניין הזה, אמרתי לרב ברג שאנו הולכים ללמד קבלה את הגברים, הנשים והילדים, והוא אמר: "איך זה יוכל להיות?" אבל נחשו מה? זה התרחש. וכך גם יהיה עם הדרכים הרוחניות השונות שמתחברות יחד.

אל תבינו אותי לא נכון, אין אנו רוצים לשנות את מהותנו, וגם אין אנו רוצים לשנות את מהותו של מישהו אחר, אבל מה שאנו כן רוצים זה ליצור בסיס שבו כולנו יכולים להיות ביחד, בין אם  נתפלל בשכיבה, על הברכיים או בעמידה. אנחנו רוצים ליצור בסיס שבו כל אחת ואחד מאיתנו יוכל לחבק את השני ולומר, "יש בך אור."

ונסיים במילותיו של הנביא מלאכי: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ". [מלאכי פרק ב' פסוק י'].