מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2015.
משה רצה להיכנס לארץ ישראל; אך כפי שאנו יודעים מהפרשה הזו, פרשת "וָאֶתְחַנַּן", זה לא התרחש. אבל נראה שאין הגיון בכך שאם הבורא אהב את משה, ומשה היה מחובר כל כך אל הבורא, רצונו של משה להיכנס אל ארץ ישראל לא התגשם.
המקובלים אומרים שרצון שמתממש מאבד מכוחו. אשר יש לכם רצון לשתות, למשל, ואינכם יכולים לשתות, כוח הרצון הזה גדל וגדל. אבל כאשר יש לכם רצון לשתות ואתם אכן שותים, הרצון הזה הולך ומתמעט. זה נכון גם לגבי דברים רוחניים; כל רצון שמתממש הוא בעל עוצמה פחותה, ולכן גם בעל יכולת פחותה יותר מאשר רצון בלתי-ממומש. לכן, לפני שמשה עוזב את העולם הזה, הוא רוצה לתת לנו את המתנה החשובה ביותר - שהיא אור שעדיין לא קיבלנו, או נכון יותר, הרצון לאור שעדיין לא קיבלנו.
יש קטע בזוהר, בפרשת "וַיְּחִי" פסוק ק"כ, שבו אומר רבי יוסי שדבר לא הוסתר מהחברים, או התלמידים, מהזמן שבו עזב רבי שמעון בר יוחאי את המערה, כלומר לאחר שהחל ללמד. הם היו מסוגלים לראות את הסודות העליונים כמלאי אור כפי שהיו כאשר התגלו בהר סיני.
ואז נאמר שלאחר שעזב רבי שמעון בר יוחאי את העולם הזה, נסגרו שערי גן עדן והשערים התחתונים; כל מה שלמדו התלמידים מפי רבי שמעון בר יוחאי נשכח לגמרי. וזה מעניין, כי אינכם מוצאים זאת לעתים קרובות במהלך ההיסטוריה. למשל, כשעזב משה את העולם הפיזי הזה, יהושע המשיך ללמד. בכל דור ודור, כאשר אפילו גדולי המנהיגים הולכים לעולמם, תורתם ממשיכה. אבל הנשמות הגבוהות כל כך שהיו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי איבדו הכל כשעזב את העולם הזה. זה לא הגיוני, משום שנראה שגם אם אדם מתנתק מן המורה שלו או מאבד אותו, הוא עדיין שומר על מה שלמד, לפחות במידה מסוימת. אבל, למען האמת, זה בגלל שאף אחד מאיתנו אינו תלמיד אמיתי, כפי שהיו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי. אצל כולנו משתלט האגו, למרבה הצער, על המודעות שלנו, וגורם לנו להאמין שכל חלק מהחוכמה שברשותנו נמצא בבעלותנו.
פרשת "וָאֶתְחַנַּן" מתחילה במשה המתחנן לבורא. כתוב במדרש, ורש"י מצטט אותו, שמשה ביקש דבר שלא הרוויח. הרב ברנדוויין אומר שבעולם הפיזי - שהוא אינדיקציה לאופן שבו עובדים הדברים בעולם הרוחני - אם מישהו חייב לכם משהו, הוא לעולם אינו רוצה להיות לידכם אלא אם כן הוא יכול להחזיר לכם. אבל אם הוא אינו יכול להחזיר לכם, ואפילו לעתים קרובות אם הוא יכול להחזיר לכם, זו אף פעם אינה הרגשה טובה, נכון? מישהו שבאמת חייב לכם משהו פשוט אינו רוצה להיות לידכם. כך גם ביחסינו עם הבורא. אם אנו מרגישים שהבורא חייב לנו, אז הבורא אינו רוצה להיות אתנו, הבורא אינו עמנו. זו הסיבה לכך שמשה הקפיד תמיד שהוא לא ירגיש שהבורא חייב לתת לו משהו.
לכן, הסיבה לכך שהתלמידים איבדו את כל החומר שלמדו כאשר רבי שמעון עזב את העולם הזה הייתה מכיוון שהם שמרו כל הזמן על ההבנה הזו. לכן, כשהתרחק מהם רבי שמעון בר יוחאי, חכמתו התרחקה יחד עמו, מכיוון שהם מעולם לא ראו אותה כשלהם. וזה היה חשוב, מכיוון שהכאב והרצון שהם חשו הם שאפשרו להם לשמור על קשר אל אור הבורא ואל רבי שמעון בר יוחאי.
עכשיו ברור לנו מדוע לא נתן הבורא למשה את בקשתו האחרונה - זה מכיוון שכאשר אין לכם חוסר, אם אין לכם כאב, אתם מאבדים את החיבור. אם כן, המתנה שקיבל משה בשבת הזו הייתה מתנת הכאב ומתנת הרצון. למעשה, המקובלים מלמדים שכל התפילות שאי פעם התפללנו וכל סיוע שאי פעם קיבלנו הגיעו מן הערוץ שמשה יוצר בשבת הזו; ומה שמשה נותן לנו בשבת זו הוא רצון שלא התמלא. וכפי שאנו יודעים, הרצון הגדול ביותר היא הרצון שלא התממש.
לפני שהוא עוזב את העולם הזה, מקבל משה את המתנה הגדולה ביותר: מובטח לו שלעולם לא יתנתק מאור הבורא. וזה לא מפני שהרצונות שלו התמלאו, לא מכיוון שהבורא נתן לו את כל המתנות ואת כל החכמה. המתנה הגדולה ביותר שמשה קיבל אי פעם מהבורא הייתה כאב ורצון שלא התממשו, ולכן הובטח לו שהחיבור שלו לאור הבורא יהיה תמיד קבוע. זו המתנה שמשה נותן לנו בשבת הזו.
אנו יכולים להיות אנשים רוחניים, אנו יכולים לצמוח וללמוד, אבל אנו חייבים לשאול את עצמנו את השאלה החשובה הזו: כמה כאב אני מרגיש/ה היום בגלל חוסר החוכמה, ההבנה, הצמיחה והחיבור שלי? החיבור שלנו חזק רק כמו הכאב שאנו חשים בגלל היעדר החיבור הזה. בשבת הזו, אם נבקש זאת, משה חוזר אל כל אחת ואחד מאיתנו ונותן לנו את הכאב הזה ואת הרצון הזה.
