לרבים מאנשי המדבר שהיו יוצרי ובוני המשכן לא היו הכשרה או ידע בתחומים שבהם עבדו, כמו נגרות או צורפות. אבל איכשהו, כשהתחילו לעבוד, הם ידעו כיצד לעשות זאת. ובזוהר, בפרשת "נֹחַ", יש קטע המספר לנו שכשהאנשים האלה, שרצונם היחיד היה לעשות את העבודה הזו, התחילו את עבודתם, החפצים הפיזיים התחילו ללמד אותם מה לעשות. למשל, הזהב התחיל לומר לאדם שהיה חייב לעשות את החושן כיצד לעשותו, והעץ התחיל לומר לאלה שהיה עליהם לבנות את קירות המשכן כיצד לבנות אותם. זה לא שהאנשים האלה שמעו ממש קולות, אלא שפתאום, בתוך ליבם ונשמתם, הם ידעו מה לעשות.
"קול הבורא התחיל לדבר."
ההבנה שאנו מקבלים כאן מתייחסת לפרשת אשר מתחילה במלים "וַיִּקְרָא ה' אֶל מֹשֶׁה". קול הבורא התחיל לדבר אל משה, בעוד אף אחד אחר לא יכול היה לשמוע אותו. משה נמצא עם כולם, ואז, פתאום, הוא שומע את הקריאה מהמשכן, את קולו של הבורא האומר לו בדיוק מה לעשות. אם כן, מה פירוש הדבר? וחשוב מזה, מה הלימוד כאן?
המקובלים מלמדים שאם העדיפות הראשונה של אדם שעושה משהו היא לגלות מה אור הבורא רוצה מהמצב הזה, אז הוא יקבל הכוונה בדיוק מה לעשות. אבל, אם נהיה כנים עם עצמנו, העדיפות הראשונה של רובנו היא לקבל אור וברכות לעצמנו, למרות שאנו רוצים כמובן שהטוב או האור יגיעו אל העולם כולו, אבל זה כמעט תמיד בעדיפות שניה.
אבל יש כאן בעיה, מכיוון שהדרך הזו לא מאפשרת התגלות. היא אינה מאפשרת לנשמת הכל לדבר אלינו. כל מה שנמצא בעולם הזה מדבר אלינו... האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה אילו היינו יכולים לשמוע זאת? אז היינו יודעים תמיד מה הדברים הנכונים שעלינו לומר ולעשות. כשנהיה בעיצומה של עסקה, למשל, העסקה תאמר לנו בדיוק מה לעשות. אבל אנו חייבים להיות מסוגלים לשמוע זאת.
אם כן, כיצד נוכל להתחיל לשמוע את המסרים שהם הכל עבורנו? הבעל שם טוב מלמד שכל מה שנמצא בחיינו – מן העסק שלנו, המשפחה שלנו, ספרי התקשורת שלנו, ועד לקירות בתינו – כל אלה רוצים לומר לנו משהו. ואנו מסוגלים לקבל את המסרים האלה, אבל רק בדרך אחת. באמצעות הכנת עצמנו, לפני כל פעולה, בכך שנאמר, למשל: "אני אקיים את השיחה החשובה הזו עם הילדים שלי. מה אני רוצה? לא שיחשבו עלי דברים טובים יותר, לא שיקשיבו לי. אני רוצה את הטוב ביותר עבור הנשמה שלהם." או, כאשר אנו יושבים בדיון על עסקה מסוימת, לא לחשוב על הסיבות האנוכיות שלנו, אלא לרצות רק שהעסקה הזו תגלה ותביא את הטוב ביותר עבור כל העולם והאנושות.
"יש מסרים בכל דבר."
כאשר זוהי העדיפות הראשונה שלנו, כאשר מה שאנו באמת רוצים מהמצב הוא מה שאור הבורא רוצה, ואנו מכינים את עצמנו בדרך זו, אז החלק הפנימי של כל דבר מתחיל לדבר אלינו – לא אל אוזנינו, אלא אל נשמתנו. ואז, נגלה בכל מצב, שיחה ואירוע, מה אור הבורא רוצה שנעשה.
לכן, כאשר מתחילה פרשת "וַיִּקְרָא" בכך שקול הבורא נשמע רק על ידי משה, היא גם מדברת על הקול שכולנו אמורים לשמוע. אנו אמורים להגיע למצב שבו, כפי שאומר המדרש, אנו מלאכים ושליחים שיש להם הכוח לעשות מה שאור הבורא רוצה שייעשה בעולם הזה. כאשר משה היה במדרגה הזו, הוא התחיל לשמוע את המסרים. ואם העדיפות הראשונה האמיתית שלנו במצב היא לגלות את הטוב והברכות שאור הבורא רוצה שיתגלו באמצעות המצב הזה, אז הקול יתחיל לדבר גם אלינו, ונוכל לשמוע אותו בנשמתנו.
בזוהר נאמר שלנגרים ולצורפים לא היה כל צורך בכך שמישהו יחשוב עליהם דברים טובים לאחר שיסיימו את עבודתם. הייתה להם רק עדיפות אחת: שהעבודה תיעשה בדיוק כפי שאור הבורא רוצה שתיעשה, ושהיא תגלה אור וברכות לעולם כולו. ואז, אומר הזוהר, העץ או הזהב התחילו לדבר אליהם, מכוונים אותם כיצד להשלים את עבודתם.
זו הדרך שבה אנו אמורים לחיות את חיינו היום. אנו אמורים להיות שליחים של האור, והעדיפות הראשונה של כל מה שנעשה ביחסינו עם אנשים, בעבודה הפיזית שלנו, בעבודה הרוחנית שלנו וכדומה, חייבת להיות לא האור והברכות שנקבל כתוצאה מכך באופן אישי, אלא הבאת אור הבורא אל העולם הזה כדי להיטיב לאחרים. כאשר נגרום לכך שזה יהיה באמת בראש סדר העדיפויות שלנו, נתחיל לשמוע, ולקבל הדרכה, באמצעות המסרים שנקבל מכל דבר; נדע בדיוק מה לעשות ומה לומר.
יש מסרים בתוך כל דבר, ואני חושב שזה מאוד מעורר השראה, מכיוון שאם נבין את הלימוד הזה, אז נבין גם שאנו אף פעם לא חייבים לדעת מה לעשות. מכיוון שאם המודעות שלנו משתנה, והעדיפות הראשונה שלנו בכל מצב, מערכת יחסים, שיחה ואירוע בחיינו היא לגלות את אור הבורא בעולם הזה, לבקש שהתוצאה תהיה רק מה שאור הבורא רוצה, אז נוכל להתחיל לשמוע, בתוך נשמתנו, את המסרים וההדרכה מנשמות האנשים והדברים, לשמוע אותם מכוונים אותנו אל הדבר הנכון לעשות. זו מתנה נפלאה ורבת עוצמה הזמינה לנו בשבת "וַיִּקְרָא".
