פרשת "וַיִּגַּש" מתחילה במה שנראה כעימות בין יהודה ויוסף. יהודה, בנקודה הזו, מאמין שיוסף הוא המשנה למלך מצרים, והוא מדבר אליו, ואומר את המלים המעניינות האלה: "בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" [בראשית פרק מ"ד פסוק י"ח]. ההדגשה או הפירוט של הדיבור אל תוך האוזניים הם מוזרים, מכיוון שכאשר אנו מדברים אל מישהו, הוא כמובן שומע באמצעות אוזניו. אם כן, מהי מטרת יהודה כאשר הוא מזכיר את העובדה שכאשר הוא מדבר, הוא מדבר אל אוזניו של יוסף? המקובלים מסבירים שזו הבנה חשובה מאוד שנכונה גם לגבי רובנו, אם לא לכולנו.
”בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי“.
לפני שנתחיל ללמוד ולהבין, אנו למעשה חסרי כל מושג, אין אנו יודעים מדוע הדברים מתרחשים, מה אנו אמורים לעשות בנידון, כיצד אנו אמורים להשתנות, וכיוצא בזה. ישנן כל כך הרבה שאלות שנשארות ללא מענה. ואז אדם מתחיל את לימודיו הרוחניים, ואולי רק חלק קטן מעבודתו הרוחנית, ומתחיל לקבל תשובות; הוא מבין מדוע הדברים מתרחשים, כיצד הוא אמור להשתנות, ובמיוחד באיזה תחומים הוא חייב להשתנות ולהתמקד. ורוב האנשים מאמינים שזה חלק גדול של התהליך הרוחני, אבל האמת היא שזה רק חלק קטן ממנו.
ידיעת התחומים עליהם עלינו לעבוד ואיזה חלקים בעצמנו עלינו לשנות היא חלק קטן מאוד של העבודה. זו הסיבה לכך שאנו משתמשים בביטוי "תרגול רוחני". אין אנו יכולים, לפחות בזמננו, לשמוע משהו או להבין משהו ואז לגרום לו לעבוד, לא משנה עד כמה אנו רוצים בכך. זוהי אמת; אנו יכולים לשמוע משהו אלפי פעמים, ולתרגל אותו אלפי פעמים עד שהוא נעשה לשינוי, עד שאנו משתנים באמצעותו, עד שאנו נעשים באמת אדם שונה בזכותו. אבל, מדוע זו האמת?
יש בתלמוד קטע שמשתמש במילה "לב", כדי לדבר על היכולת של כל אדם להיות מסוגל לא רק לשמור על ידע, אלא לשמור גם על השינוי. והתלמוד רוצה לומר לנו כיצד העולם התפתח למצב שבו לפחות ופחות אנשים יש היכולת לשמור על שינוי. הוא אומר: "לב החכמים, לב הנשמות הגדולות שבאו לפנינו, היה גדול כאולם גדול. והיכולת והקיבולת של הלב של אלה שבאו בדורות מאוחרים יותר היא בגודל של חדר." ואז, לפני 2000 שנים, נאמר: "והלב שלנו הוא בגודל של סיכה".
אם כן, נאמר שהדורות הראשונים, לבם היה בגודל של אולם גדול. הדורות הבאים אחריהם, לבם היה בגודל של חדר, והלב של הדור שלנו הוא בגודל של סיכה. ואז הוא שואל, "מיהם האנשים שאני מתייחס אליהם? מי הן הנשמות האלה, הנשמות הגדולות הראשונות ואלה שאחריהן, האנשים שלבם היה בגודל של אולם גדול? אני מתכוון לרבי עקיבא, שלבו והיכולת שלו לשמור על שינוי היו בגודל של אולם גדול. והלב שלי, היכולת שלי לשמור על שינוי הם בגודל של סיכה".
”גודל הלבבות שלנו מתדרדר ופוחת במשך הזמן“.
המידה של הלבבות שלנו מצטמצמת במשך הזמן. זה קצת עצוב, אבל חשוב לדעת זאת, מכיוון שהשינויים האלה, יש לקוות, הם הדרך שבה אנו רואים את העוצמה שבה עלינו לתרגל את עבודתנו הרוחנית. וזה מסביר מדוע. אם הייתם הולכים אל רבי עקיבא ואומרים לו רק פעם אחת, "יש לך בעיה עם כעס", ואנו יודעים שהייתה לו, הלב שלו היה כל כך רחב והיכולת שלו לשמור על הידע הייתה כל כך חזקה, עד שהוא היה משנה זאת תוך רגע אחד. אבל כמה פעמים אנו חייבים לומר לעצמנו משהו כדי להשתנות? אלפים, וזה לא טוב או רע, זו פשוט עובדה. לכן, אם אנו מבינים זאת, אנו מגיעים לידי ההבנה שזה טרוף מצדנו לחשוב ששמיעת משהו מאה פעמים מספיקה כדי לגרום לשינוי.
המציאות של הדור שלנו, ושל מי שאנחנו, של הלב שלנו, של היכולת שלנו לשמור את הידע ואת השינוי, היא קטנה מאוד. לכן אנו חייבים להמשיך ללמוד, לתרגל, לדחוף את עצמנו ולהתאמן על אותו דבר שוב ושוב. ואני חייב לומר, הדבר המרגש ביותר עבורי הוא כאשר אדם מגיע לידע שלא מדובר כאן על השגת יותר הבנה בקשר לעצמנו, או על זכייה ביותר חכמה, אלא מדובר כאן על תרגול של אותו רעיון שאנו כבר יודעים, שוב ושוב ושוב. אדם חייב לומר לעצמו: "ידעתי לפני עשר שנים שיש לי בעיה עם כעס, ועם תגובתיות. אבל אני ממשיך/כה להתמקד בזה, מכיוון שהלב שלי קטן. היכולת שלי לשמור על ידע ועל שינוי היא קטנה. לכן אני זקוק/ה לכך שהמורים שלי, החברים שלי, ואני עצמי נמשיך להזכיר לי אותו דבר שוב ושוב ושוב."
מכיוון שההבנה והידע שלנו לא מובילים לשינוי, בכל פעם שאומרים לנו, בכל פעם שאנו מבינים, בכל פעם שאנו מקבלים חכמה, עלינו לזכור שאנו זוכרים ושומרים רק חלק קטן מתוך השינוי הזה. הלב שלכם הוא קטן, ולכן אם אתם רוצים לשמור על השינוי, אתם חייבים לתרגל ולזכור זאת באופן שוטף ומתמיד.
