בפרשת שמיני, ביום השמיני, חושב משה שהוא עשוי להיות הכהן הגדול, אבל, כפי שנאמר במדרש, הבורא אומר לו שאהרן וילדיו יהיו הכהנים הגדולים שיעשו את העבודה הרוחנית החשובה במשכן. וכאשר אתם קוראים את הפרשה, זה נשמע כאילו שלא רק שמשה התבלבל וחשב שהוא יהיה הכהן הגדול, אלא שגם כאילו שהבורא רצה שהוא יתבלבל.
המדרש אומר שכאשר נבחר משה להיות המנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים, הוא התווכח עם הבורא. הבורא אמר למשה שהוא רוצה שהוא יהיה האדם, הצנור, שיביא את האור והמנהיגות לבני ישראל ויוציא אותם ממצרים, אבל משה אומר: "לא, אני לא האדם הנכון", וזה ממשיך כך, הלוך ושוב, במשך שבעה ימים.
ואז אומר הבורא למשה, "אני חוזר ואומר לך במשך שבעה ימים שאתה הוא זה שיוציא את בני ישראל ממצרים, ואתה ממשיך לומר לי שאני חייב לשלוח מישהו אחר. לכן, אני מבטיח לך שיגיע זמן שבו התפקידים יתהפכו, זמן שבו תחשוב במשך שבעה ימים שנבחרת למשהו, ובסופו של דבר אומר לך – "לא". וזה מתייחס למה שאנו מדברים עליו עכשיו; משה עושה את העבודה הרוחנית במשכן במשך שבעה ימים, אבל ביום השמיני אומר לו הבורא: "אני מצטער, זה לא נועד לך. קרא לאהרן ולבניו, הם אלה שיהיו הכהנים ויעשו את העבודה."
משה, במהלך שבעת הימים בהם התווכח עם הבורא, חשב שאהרן הוא האדם המתאים להוציא את בני ישראל ממצרים, ולא הוא. לכן, מכיוון שחשב כך על אחיו, ברור שהמחשבה שלו לא הייתה אנוכית; מדוע, אם כן, זה נשמע כאילו הבורא מעניש אותו על כך? מדוע נראה כאילו היה חשוב לבורא שמשה יחשוב באופן שגוי במשך שבעת הימים הראשונים שזו עבודה שנועדה עבורו, ואז בסופו של דבר לומר לו לקרוא לאהרן ולבניו מכיוון שהם אמורים להיות אלה שיעשו את עבודת הכהן הגדול? מהו הסוד?
התשובה היא לימוד מעניין שמביא המדרש מפי מקובל צרפתי-ספרדי המסביר מדוע נבחר המקום המסוים שעליו נבנה בית המקדש, על פסגת ההר בירושלים. אנו יודעים, כפי שמלמדים המקובלים, שזה המקום הפיזי שממנו נוצר האדם, זה המקום אליו הובא יצחק בעקדת יצחק, וזה המקום שנאמר שבו נוח הקריב את הקרבן כאשר ניצל מהמבול; עם זאת, הייתה סיבה מיוחדת לכך שהמקום הזה נבחר להיות המקום שבו ייבנה בית המקדש.
מה הייתה הסיבה הזו? כאן מובא המדרש כדי שיענה על השאלה הזו, והוא אומר שהיו שני אחים שהיו בבעלותם שדות שגבלו בנקודה הזו. יום אחד, הם מצאו אוצר ענק על הגבול, בדיוק בין שני השדות, והתחילו להתווכח למי שייך האוצר הזה. כל אחד אמר לאחיו: "זה לא שלי; על פי המקום שבו הוא נמצא, זה האוצר שלך." כל אחד מהם רצה שהאוצר יהיה של אחיו, ולא האמין שהאוצר שייך לו. הבורא ראה שכל אח רצה לתת את האוצר לאחיו, ולכן החליט שזה יהיה המקום שבו יוקם המזבח, וזה המקום שבו חייב להיבנות בית המקדש. לכן, המדרש אומר לנו שהמקדש נבנה שם מכיוון שאף אח לא אמר שהוא רוצה את האוצר לעצמו וגם לא רצה לחלק אותו; האהבה שלהם איש לרעהו הייתה עזה עד כדי כך שנטיית לבו הראשונית של כל אח הייתה לתת את כל האוצר לאחיו ולא לקחת אותו לעצמו.
לכן, אומר המדרש שזו הייתה הסיבה לכך שבית המקדש נבנה שם, ולא בזכות כל שאר הדברים האחרים. אנו תמיד מדברים על המושג "ואהבת לרעך כמוך", אבל בבסיסו של דבר, כאשר אנו חושבים על כך, האהבה העזה ביותר אינה נתינה. לחלוק או לתת זה כאשר יש לך משהו שאתה יודע שהוא שלך, אבל תחלוק אותו עם מישהו אחר או תיתן אותו למישהו, לחלוק זה לתת משהו שהוא שלנו רק בזכות האהבה שאנו חשים לאדם האחר. וחשוב להבין שמה שהתרחש בין שני האחים האלה לא היה שאחד שיתף עם השני. אלא שהאהבה ששררה בין שניהם הייתה עזה מהממת ומציפה עד כדי כך שהנטייה הראשונית של כל אחד מהם הייתה לא לתת את האוצר לאח השני, אלא לומר: "זה אפילו לא שלי." וזו רמה שונה לגמרי מאשר לומר: "יש לי הדבר הזה ואני מתכוון לחלוק אותו עמך". אלא לומר: "אני אוהב אותך עד כדי כך שאפילו לא אראה את זה כשלי. זה בהחלט שלך."
זה מה שהתרחש בין שני האחים האלה, וזה הוא סוד איכות האהבה שאיפשרה את בניית בית המקדש במקום הזה. אנו חייבים להבין שהרבה יותר מנתינה, והרבה יותר אפילו מ"ואהבת לרעך כמוך", שמתבטאת בפעולה של נתינה, היא אהבה גדולה עד כדי כך שבה אתם לא רואים יותר שום דבר כשלכם, ומיד רואים אותו כשייך קודם למישהו אחר, ולכן אתם ממהרים לתת אותו לו, במקום לקחת אותו לעצמכם. זה סוד חשוב מאוד, וזה מה שהתרחש בין משה ואהרן.
כשבא הבורא אל משה ואמר לו: "אתה הוא האדם המתאים להוציא את בני ישראל ממצרים", זה לא שמשה היה ענו כל כך כשאמר שאחיו חייב לעשות זאת. אלא, בזכות אהבתו הגדולה והערכתו הרבה לאחיו אהרן הייתה נטייתו הראשונית שעל אהרן לעשות זאת. לכן, כאשר משה אומר: "שלח מישהו אחר", הוא מתכוון, "שלח את אהרן, מכיוון שהוא גדול ממני, הוא יותר רוחני ממני, הוא יותר נעלה ממני, הוא האדם הנכון לתפקיד הזה." אם כן, כאשר אנו מבינים זאת, זה אומר שב"סנה הבוער", כאשר הבורא בא אל משה, זה לא מפני שמשה היה רוחני כל כך. אלא מכיוון שמשה היה מוצף באהבה ומלא הערכה לאהרן עד כדי כך שלא יכול היה לראות שום דבר חוץ מהעובדה שאהרן היה האדם המתאים והנכון לעשות את העבודה הזו.
וזו הייתה הסיבה – וזו הבנה חשובה – לכך שמשה זכה להוציא את בני ישראל ממצרים; מכיוון שבשבעת הימים האלה הוא היה מוצף באהבה ובהערכה לאהרן, וברצון לתת לו הכל. זו הסיבה לכך שמשה היה מסוגל להיות הצנור לגאולה. אם כן, זה לא היה ויכוח פשוט וסתמי בין משה והבורא. זה היה צעד שאיפשר למשה את היכולת לגלות את אור הגאולה הסופית.
הבורא אומר למשה, לאחר שבעה ימים של ויכוח הלוך ושוב: "לך, היה המנהיג, וכאשר אהרן יראה אותך, תהיה שמחה בלבו. מכיוון שבדיוק כפי שאהבתך והערכתך אליו הן עצומות ומציפות ואתה מאמין שהוא חייב להיות הצנור לגאולה, כך גם הוא מרגיש כלפיך." והאהבה וההערכה העצומות בין משה ואהרן הן שאיפשרו לגאולה להתרחש. מכיוון שכל אור גדול, כפי שאמרנו, חייב להתגלות באמצעות שיא של אהבה והערכה, כמו מה שהתרחש כאן, כאשר משה רצה לתת לאהרן לפני נתינה לעצמו, ואהרן רצה לתת למשה לפני שייתן לעצמו.
אם כן, שאלנו מדוע איפשר הבורא למשה להיות מבולבל כל כך במשך שבעה ימים, כשהוא חושב שאולי הוא יהיה הכהן הגדול? זה היה מכיוון שכדי שהאור הגדול של המשכן יידלק, היו חייבות להיות, בדיוק כמו בזמן הגאולה, הערכה ואהבה מציפות ועצומות, שאותן ייתן משה לאהרן, ואהרן ייתן למשה. לכן, אומר המדרש באורח יפה להפליא שחוץ משני האחים האלה שהיו להם שני השדות שבנקודת הגבול שביניהם נבנה בית המקדש, אנו לא מוצאים בהיסטוריה עוד שני אנשים שהאהבה וההערכה ביניהם היו גדולות עד כדי כך שהרצון הראשוני שלהם היה שהשני יקבל לפניו, חוץ ממשה ואהרן. איך אנו יודעים שאהרן חש אהבה והערכה עצומות כלפי משה? מכיוון, שכפי שאמרנו, הבורא אומר למשה, "אהרן יבוא לקראתך ותהיה לו שמחה אמיתית בלבו". ורבי שמעון בר יוחאי אומר שברגע בו ראה הבורא את האהבה המדהימה שהייתה בלבו של אהרן כלפי משה, הוא אמר: "זה האדם שחייב להיות הכהן הגדול. זה האדם שיכול לגלות את אור בית המקדש."
וזה נכון גם בחיינו. בין אם זה בין בני זוג, חברים וכדומה, אם אתם רוצים להצית אור גדול ואמיתי, הרי שמצב האהבה וההערכה שיביא אדם לומר: "לאדם הזה מגיע לקבל את הדבר הזה לפני", הוא שידליק אור גדול. כפי שאמרנו, זה מה שהצית את אור יציאת מצרים, וזה מה שהצית את אור המשכן, וזה מה שהצית את אור בית המקדש.
אלמלא חווה אהרן אותה שמחה ואהבה עצומה כלפי העובדה שמשה יקבל את המעמד הזה כאילו הוא עצמו מקבל אותו, יציאת מצרים לא הייתה יכולה להתרחש. אלמלא האהבה האדירה הזו בין שני האחים, שבה כל אחד רצה שהשני יקבל את האוצר, ולא הוא, אור בית המקדש לא היה יכול להידלק. זה המצב שבו אנו חייבים להיות בפעולות הגומלין היום יומיות שלנו, בתחילה עם אנשים קרובים לנו, ובסופו של דבר, עם יותר ויותר אנשים. אור גמר התיקון יכול להידלק רק על ידי אדם שמגיע למצב של אהבה מדהימה ומציפה כזו ורצון עז כזה לתת עד כדי כך שיאמר: "לאדם הזה מגיע". זו הבנה חשובה מאוד.
