כאן, בעיר ניו יורק, הציג לאחרונה המוזיאון האמריקאי לטבע ולמדע תערוכה בשם "נכחדו ובסכנת הכחדה". בתערוכה הזו מוצגים 40 תצלומים של לבון ביס ובהם מצולמים חרקים נדירים ברזולוציה גבוהה במיוחד על רקע שחור מט. התפאורה שמאחורי כל תצלום (הרקע הכהה וחלל הקיר של האולמות) מדגיש פרטים כמו השרטוט החינני של כנפי הפרפר, השערות הקטנטנות על בטנה של הצרעה, או הברק המתכתי של שריון החיפושית. הסיבה לכך היא שבתערוכה זו, כמו בחיים, ניקוי רעשי הרקע מגביר את העיקר.
הקריקטוריסט סקוט מקלאוד יצר דגם שלם המציג את הפילוסופיה הזו. מבחינתו, "הגברה באמצעות מיעוט" פירושה הפשטת תמונה עד לעיקר שבה כדי להגביר את משמעותה. שיטות זן רבות עוקבות אחר חשיבה זו, ביניהן האיקבנה המסורתית, שהיא האומנות היפנית של סידור פרחים. באיקבנה, אפילו ענף אחד חסר עלים הינו בעל ערך אמנותי רב וראוי להתמקד בו. במקום למלא אגרטל בפריחה, מדגישה מסורת זו מבנה ויופי באמצעות מינימליזם.
אם כן, כיצד נוכל להפיק תועלת מרעיון ההגברה באמצעות מיעוט והפשטה בחיינו?
מנקודת מבט קבלית, עומס רב מדי - פיזי ונפשי - הוא צורה של כאוס. בספרו "אילוף הכאוס", הסביר הרב ברג כיצד יכול הכאוס להכשיל אותנו על ידי כך שהוא חוסם את אור הבורא ומונע מאיתנו לראות את חיינו בבירור. הוא כתב, "תוכנתנו להאמין שחיינו מורכבים מכדי להיפתר על ידי פתרונות קלים ופשוטים; אנו נוטים לא להאמין בדברים הפשוטים. תנו לספק הזה להיות מגורש עכשיו."
כולנו יכולים להסכים שאנו חיים בתקופה של כאוס גדול. ה"רעש" של החיים המודרניים חזק במיוחד בתקופה זו, יתכן שיותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה, בגלל המדיה החברתית וחדשות המשודרות במשך 24 שעות. כן, חשוב להתעדכן ולשים לב לעולם הסובב אותנו, אבל רק עד נקודה מסוימת. אנו בהחלט חייבים להשקיט את הרעש כדי לראות איך לשרת באופן הטוב ביותר, מכיוון שכשאנו מתמקדים בפרטים רבים כל כך בכל זמן נתון, אנחנו מחמיצים את בהירות הקול הפנימי שלנו. על ידי מיעוט והפשטה, אנו מבהירים.
הרעיון הזה של פישוט והבהרה התחדש לי לאחרונה כשהקשבתי לראיון עם מלקולם גלדוול בפודקאסט "10% מאושר יותר" של דן האריס. בראיון הזה לא דובר על פישוט חיינו או על העומס שבהם אלא על טוב לב והקרבה אמיתית. הוא דיבר על שניהם, אבל המחקר ששיתף הוא שנגע בי מאוד: "ניסוי הרעב של מינסוטה", וזה היה בדיוק כפי שזה נשמע. במהלך מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה, הרבה מאוד אנשים ברחבי האזורים שסועי המלחמה סבלו מרעב, והרופאים השקיעו הרבה דאגה ומאמצים בניסיון לעזור לאנשים האלה ולהחזיר אותם למצב בריאות תקין לאחר המלחמה. לא היה להם שום מושג כיצד לשקם מישהו בצורה נכונה לאחר תת תזונה קיצונית.
כדי להבהיר את הנקודה הזו כינסו קבוצה של גברים דתיים מאוד שסירבו לצאת למלחמה על סמך אמונתם. הם התנגדו מאוד לאלימות אבל מצאו דרך לשרת בכך שבחרו לקחת חלק במחקר הזה. כולם הסכימו להיות מורעבים במשך חודשים ולאחר מכן הם ישוקמו כדי שניתן יהיה לחקור את גופם וחוקרים רפואיים יוכלו ללמוד כיצד להציל את חייהם של אלפי אנשים מורעבים. גופם, כמו גם בריאותם הפסיכולוגית, עברו לחץ עצום. בעוד שהמחקר עצמו היה מוצלח ביותר, נאבקו הגברים הללו עם תסמינים פיזיים ורגשיים למשך שארית חייהם. הם סבלו מאוד - מנדודי שינה, בעיות עיכול, בעיות בעצמות, דיכאון, חרדה, מחשבות אובדניות – ולאחר סיום המחקר, נאלצו להיעזר באוניברסיטה כדי למצוא עבודה, מכיוון שלא רק שהם היו חלשים מכדי לעשות כל סוג של עבודה פיזית, גם השאיפה והרצון שלהם להמשיך היו כמעט בלתי קיימים.
60 שנה לאחר הניסוי, 18 מתוך 40 האנשים המקוריים שהשתתפו בניסוי היו עדיין בחיים והסכימו להתראיין. הם דיברו באריכות על חוויותיהם, והרבה מאוד מזיכרונותיהם עדיין היו חיים מאוד בתוכם. כל אחד מהם שיתף את מאבקיו האישיים במהלך הניסוי ובעקבותיו, ונזכר בדברים כמו אובססיה פרועה לאוכל שכילתה את חייהם. הם פירטו השפעות גופניות כמו אנמיה, בצקת, עצמות בולטות ובעיות עור. הם גם זכרו את השהות עם החבר שהוקצה להם בכל יום (מערכת חברים כזו יושמה כדי לעזור להם להימנע מלהפר את הדיאטה בכל פעם שעזבו את הקמפוס של האוניברסיטה).
מחקר כזה לעולם לא יכול היה להתבצע היום - הוא שובר יותר מדי מוסכמות אתיות הקיימות כיום.
ומי יסכים לרמת ההקרבה הזו? בדיוק כפי שתוהה גלדוול, גם אני תהיתי: מתי נעשה לנו כל כך לא נוח עם ההקרבה?
אתם עשויים לתהות מה זה קשור לפישוט, ואת התשובה ניתן למצוא בתוך אותה קבוצה של 40 הגברים. אמונתם לא אפשרה להם להצטרף כחיילים למאמץ המלחמתי, אך הם רצו לתרום, והמחקר נתן להם דרך לעמוד לשירות מבלי להפר את אמונתם. למרות הייסורים והקשיים העצומים, כל אחד מהגברים היה גאה בתרומתו. למעשה, הם אמרו כי האופקים המוסריים שלהם התרחבו עד כדי כך כתוצאה מהניסוי עד שהם רואים בו אחת החוויות הגדולות ביותר בחייהם.
כולם אמרו שהם היו עושים זאת שוב ללא היסוס.
כשאנחנו מסלקים את הרעש, התשובות ברורות. אוכלוסיות עצומות של אנשים היו במצוקה קשה, והגברים האלה רצו להיות חלק ממילוי הצרכים הללו. פָּשׁוּט.
המילה קורבן עשויה להעלות שלל אסוציאציות גנאי. ובכל זאת, היא מוגדרת כ"מעשה של ויתור על משהו מוערך למען משהו אחר שנחשב כחשוב או ראוי יותר." אין אנו אמורים להקריב במידה מירבית מדי יום, במיוחד במחיר כה גדול לבריאותנו ולרווחתנו, אבל הרעיון הזה, לוותר על משהו שאנחנו מעריכים עבור דבר טוב יותר,
הוא שורש כל נדיבות וחסד. מעשים קטנים של הקרבה למען הנדיבות והחסד יכולים להיות בעלי השפעה משמעותית, וכולנו מסוגלים לכך.
היכן מצויים רעשי הרקע בחייכם?
איפה חייבים לאלף את הכאוס?
כיצד ניתן לשחרר את הלחץ?
התשובה עשויה להימצא במעשה החסד הטהור הבא שלכם. כאשר אתם מחפשים דרכים להיות לשירות, תגלו שהכל הופך להיות פשוט יותר.
"כולנו יכולים להסכים שאנחנו חיים בתקופה של כאוס גדול. ה"רעש" של החיים המודרניים חזק במיוחד בתקופה זו, אולי יותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה, בגלל המדיה החברתית ומחזורי החדשות של 24 שעות. כמובן, אנחנו רוצים להישאר מעודכנים ולשים לב למתרחש בעולם הסובב אותנו, אבל באיזה שלב זה מתחיל לגרוע מהיכולת שלנו להיות לשירות? הצטרפו אלי השבוע כשאני מתבוננת כיצד יכול הפישוט להבהיר ולשתף את סיפור קבוצת הגברים שהקריבו קורבן אישי מדהים כדי שיוכלו להציל אלפי חיים".
