עדיף להיות אמיתיים וליפול

הבורא אומר לאברהם: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶך..  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה.   וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. " [בראשית פרק יב' פסוקים א'-ג']. אם כן, אברהם מגיע לארץ כנען, הידועה כארץ ישראל, אבל אז מכה בה הרעב, והוא אינו יודע מה לעשות. הוא חייב להחליט אם להישאר ב"ארץ המובטחת" או לרדת למצרים, שבה יש אוכל. והוא מחליט לרדת למצרים, לעזוב את המקום אליו אמר לו הבורא ללכת, המקום שעל פי דברי הבורא בו הוא ישגשג ויקבל את ברכותיו. 

”כמה פעמים אנו מתנהגים בדרכים שאינן אמיתיות?“

זו הבנה מעניינת. לא רק שנאמר לאברהם על ידי הבורא ללכת לארץ ישראל, אלא גם נאמר לו שישגשג ויצליח שם, לכן כאשר מגיע הרעב, זה יוצר, כמובן, פתח לספק. וזה מה שמתרחש בדרך הרוחנית; פתח לספק תמיד חייב להיות שם. למעשה, לפני כל ברכה, צמיחה, או הרמה הבאה שאדם משיג, חייב להיות תמיד פתח לספק. 

 המקובלים דנו רבות לפני אלפי שנים בבחירה שבוחר אברהם לעזוב וללכת למצרים. האם הייתה זו החלטה נכונה או שגויה? האם היה חייב אברהם לשמור על הוודאות שלו למרות שחווה רעב, ולהישאר בארץ ישראל?  האם הייתה חייבת להיות לו הוודאות שיתרחש נס, ושהוא יוכל לקיים את עצמו ואת משפחתו? או, האם הייתה זו ההחלטה הנכונה לרדת למצרים? דעתו של אחד המקובלים הספרדיים הגדולים, נחמנידס, הרמב"ן, הייתה שאברהם נפל כאן קצת; שהוא שגה כאשר החליט לרדת למצרים. הוא היה חייב להישאר בארץ ישראל ולשמור על הוודאות שלו, ואז נס הקיום והמחיה היה מגיע אליו. 

”עדיף להיות במקום נמוך יותר, ליפול, ולהיות אמיתיים“.

אם כן, כיצד נבין את החלטתו של אברהם? וחשוב מזה, מה הלימוד כאן? 

כדי לענות על כך הייתי רוצה לחלוק קטע מהתלמוד. נאמר שם שהחכמים, הנשמות הגדולות, שוחחו ביניהם על הרמה הרוחנית שלהם ועל המקום שבו הם נמצאו בהתפתחות ובגדילה שלהם. כל אחד מהם אמר, "בהשוואה לאבי, אני כמו חומץ ליין", והם סיפרו עד כמה היו האבות שלהם נעלים מהם, והיכן הם נפלו. כל הדיון הזה מוזר יחסית. אנו מדברים כאן על נשמות גבוהות מאוד, אנשים שדחפו את עצמם לגדול ולהשתנות, ועם זאת הם מספרים על כשלונותיהם בהשוואה לדברים שאבותיהם יכולים לעשות, כאשר הם עצמם יכולים היו בקלות לעשות אותם הדברים. כיוון שכך, השאלה היא: אם החכמים האלה האמינו שההתנהגות והמעשים של אבותיהם היו נעלים משלהם, מדוע הם לא פעלו באותה צורה? התשובה מביאה אותנו להבנה חשובה מאוד: אמת. 

כאשר רב אשלג, מייסד המרכז לקבלה, היה בערך בן שבע שנים, הוא הגיע להחלטה שהוא לעולם לא ישקר בחייו. הוא מלמד שאדם אינו יכול להיות מחובר לאור הבורא אם הוא משקר או חי בשקר. זה אחד הדברים שאבי, הרב ברג, אמר לי כאשר הייתי מאוד מאוד צעיר. אם כן, מה טוב יותר – לפעול כאילו אתם נעלים, או להיראות ולפעול בהתאם לאני האמיתי שלכם? 

כאשר אמרו החכמים, "אני כמו חומץ ליין בהשוואה לאבי", הם למעשה אמרו, "כן, אני יכול לעשות כמוהו, אבל איני נמצא ברמה שהוא היה. לכן, מוטב ליפול ולהיות אמיתי מאשר לשקר ולפעול כאילו אני נעלה." מדוע? מכיוון שאמת היא הבסיס לחיבור שלנו לאור הבורא. 

אברהם ידע שהדבר הנכון לעשותו היה להישאר בכנען, אבל הוא גם ידע שאין לו הוודאות הדרושה לעורר נס של קיום עבורו ועבור משפחתו. לכן, הוא אמר שמוטב ליפול ולהיות אמיתי מאשר לפעול בשקר; אם האופן שבו אנו מדברים או פועלים שונה מאשר מי שאנו באמת בתוכנו, אין אנו  – או אין אנו יכולים להיות – מחוברים לאור הבורא. כאשר המקובלים מתייחסים אל חכמת הקבלה, הם קוראים לה "חכמת האמת", מכיוון שאין אנו יכולים להיות מחוברים אל אור הבורא, ואל החכמה הזו, אם אין אנו פועלים באופן חיצוני מהמקום שבו נמצאת המודעות שלנו באופן פנימי. לכן, עבור אברהם, עדיף היה ליפול ולהיות קצת בחושך במצרים מאשר לחיות ולהישאר בכנען, במקום שלא הייתה המודעות שלו, הרמה הרוחנית שלו. 

מכאן אנו לומדים לימוד עצום. לפעמים קל יותר, או אנו חושבים שטוב יותר, לפעול באופן שאינו מבטא את האני האמיתי שלנו, לומר מלים שאינן אמיתיות עבורנו, ולהתנהג בדרכים שאינן מבטאות את המקום שבו אנו נמצאים. אך זכרו מה שאמר רב אשלג: "כדי להיות מחוברים אל אור הבורא, עדיף להיות במקום נמוך יותר, ליפול, ולהיות אמיתיים, מאשר לפעול כאילו אנו נעלים ולחיות ברמה מסוימת של שקר." 

כמה פעמים אנו מתנהגים בדרכים שאינן אמיתיות? אפילו בדברים הרוחניים, אנו מרשים לעצמנו לעשות כך. ועם זאת, כל חלק מאתנו, של המלים שלנו, או של המעשים שלנו, שאינו אמיתי, מנתק אותנו מאור הבורא, ואפילו אם אלה דברים חיוביים. אם אנו עושים מעשים רוחניים שאינם ברמה שלנו, שאינם באמת מי שאנו בתוכנו, הם לא יביאו אור. מכיוון ששום דבר אינו חשוב יותר מאשר להיות אמיתיים. אברהם ידע שהוא שוגה בכך שהוא יורד למצרים, אבל אמר, "זה המקום שאני נמצא בו עכשיו, ועדיף לחיות באמת וליפול מאשר לחיות בשקר." זו הבנה חשובה מאוד שניתנת לנו בשבת " לֵךְ-לְךָ".