הרשו לי להתחיל בהצהרה: אין שתי חוויות אימהוּת זהות. למעשה, הן ייחודיות לכל הורה וילד כטביעות אצבעות או פתיתי שלג. מה שנכון , עם זאת, הוא זה: טיפוח חיים אחרים משנה שינוי עמוק , הן את המטופחים והן את עצמנו.
למעשה, אפשר לומר שהיותי אם היא חווית הצמיחה החזקה ביותר בחיי! ובעוד השלבים המקוצרים מאוד להלן מבוססים על האבחנות שלי כאם לארבעה ילדים, היבטים של המסע הזה חלים על כל מי שמילא תפקיד של מטפל/ת.
אם הייתי מתארת את תהליך הגידול של ילד בן 18 בצורה מדויקת יותר, הייתי קוראת לו "6,570 שלבי האימהות", מכיוון שכל יום חושף משהו חדש! אבל עבור המטרות שלנו, בואו נעבור עליהם ברפרוף ונסתפק בששת השלבים העיקריים שחוות רוב האימהות:
1. שלב "חלומות האימהות".
חלמתי חלום... להיות אמא. כאשר אנו מצפות בשמחה, אנו חולמות חלומות עם תחושת מטרה חדשה בעולם. אנו מדמיינות את ילדינו כפי שאנו מאחלות להם להיות: מאושרים, בריאים ומותאמים היטב, מביאים עונג אל לבנו ובתינו, ומעניקים לנו אהבה ללא תנאי. הם ישנו את העולם – ויתחילו אתנו - בדרכים החיוביות ביותר. זה הזמן שלנו להתרגש, לקנן ולחזות את מי שנהיה כאמא.
אנו בטוחות שנהיה סבלניות ונדיבות ומעודדות ומבריקות. נעשה את זה הרבה יותר טוב מהורינו. אנו נהיה "אם השנה", לפחות במשפחה שלנו... נכון? ובאופן טבעי, נשמור על איזון חיים מושלם ונראה את חיינו בצורה הטובה ביותר בכל עת - אפילו בזמן ההאכלה ב-2 בלילה אחרי ימים של חוסר שינה. (אבל אנו לא חושבות על כל הדברים המטופשים האלה, נכון?) האופטימיות מדהימה.
שכן כיצד נוכל לצפות מראש את גל השינויים מעלה-מטה המטעין את דרכנו? ובקרוב מאוד, החוויה המיסטית של הלידה תפעיל את הכל.
2. שלב ה"מציאות" (מה? אני אמא? עם תינוק?)
מעולם לא היינו מסוגלות לדמיין מישהו כל כך תלוי בנו. זה אושר צרוף. וטרור מושלם. כשאת מבינה שאת אמא ושהיצור הקטנטן הזה תלוי בך כדי שתמלאי את כל צרכיו, כל הדימוי העצמי שלך מתנפץ - ואז נבנה מחדש - באותו רגע. התינוק שלך שברירי ומושלם למרות היריקה שנפלטה כרגע על החולצה האהובה עליך שזה עתה כיבסת.
ואם יש לך ילד שיש לו צרכים מיוחדים (כמו ג'וש שלנו), את עוברת עוד רמה של שינוי (ופחד). דרך כל המתרחש, את מגבירה גם את הידע שלך וגם את היכולת שלך לא רק לאהוב אלא לקבל על עצמך ולטפל בכל מה שיבוא אל דרכך. את מתפתלת. אתה מתכופפת. את מפסידה שעות שינה ומתנתקת מן העולם לזמן מה. העומק והרוחב של התפקיד שלך מכים בך - זה לכל החיים. תמיד ולנצח נצחים.
3. שלב "דחיפת הסבלנות" (כי איכס! הקטנטנים האלה...)
השנים הראשונות של הפעוט/ה מאתגרות ומתגמלות את הצמיחה האישית שלנו. השלב הזה מעניק לנו הזדמנות לחוות רמות חדשות של סבלנות, המאוזנת למרבה המזל עם חובה והנאה. כאשר הקטנטנים שלנו מגלים מיומנות חדשה, כמו עמידה, הליכה, רכיבה על תלת אופן או גלישה במגלשה, זה נראה לנו מפליא, ממש כמו פיזיקת הקוונטים. אני מתכוונת, איך הפך הצרור הזעיר וחסר האונים לאדם הקטן הזה? ומדוע היא צורחת שהיא רוצה עוד גלידה?
אבל תוך כדי גידול האדם הקטן הזה, אנו מרגישות את עצמנו נמתחות. אנו מזהות היכן יש צורך בגבולות (אחד מאותם שיעורי הורות מתמשכים) והיכן טמונה רמת אי הנוחות החברתית שלנו. מקרה לגופו: אתם מכירים את הפעוטים האלה שמשתוללים במסעדה? אממ, כן, גם אני. למעשה, הכרתי ארבעה מהם באופן די אישי. [בסדר, אולי שלושה. ג'וש היה הרבה יותר נוח, למעט כמה תקלות [PT
עד מהרה אנו מבינות שמעבר לתפאורה החברתית המכילה הכל נמצאת המציאות. עוֹלָם שֶׁל הורות. וברור שניגוב אפים מנוזלים והגשת מיץ תפוחים אולי לא נחשבים לתפקידים הזוהרים ביותר, אבל המעשים האלה מלמדים אותנו על האנושיות שלנו הרבה יותר מכל עבודה בשכר גבוה.
4. שלב "קפטן אמא" (אוי, כמה מהר הם גדלים!)
כשהילדים שלנו לומדים בבית הספר היסודי ואפילו בחטיבת הביניים, אנחנו כמו הקפטן של איזו משלחת מוזרה של אנשים קטנים. אנו משמשות עדיין כנמל בטוח לרדיוס הפעילות הגובר של החוקרים הצעירים שלנו, אנחנו מאכילות אותם, מסיעות אותם, מארחות את המסיבות שלהם, הולכות לאירועי הספורט שלהם ורושמות אותם למחנה קיץ. אנו המתכננות, המעודדות, המורות והמודלים לחיקוי. והם רואים, גם כשהם לא רואים. בינתיים, כשהם לומדים הכל על החיים ועל תחושת המקום שלהם בעולם, אנחנו מגלות את דפוסי ההתנהגות שלנו, מגדילות את ערכות כלי ההורות שלנו, ותוך כדי ניהול החיים הקטנים, אנו משדרגות את החלקים שלנו המנוהלים בצורה לא נכונה .
אנחנו מצטרפות אל עולמות הילדים שלנו (כלומר, אני? מתנדנדת על טרפז? מי היה מאמין!) אנו מקלות על רכיבת האופניים או גלישת הסקי הראשונה. אנחנו מטפחות תחושת משפחתיות. הטורנדו הקטן הזה של הפעוטים יוצר את מה שהפסיכולוג אריק אריקסון מכנה "חוש החריצות". היא אופה עוגות, הולכת לבית הספר, מגלה את המצפן המוסרי שלה ופועלת למען מטרה. גם אנחנו נעשות חרוצות יותר. אנחנו נעשות מעורבות ב … PTA –[ועד ההורים] עוזרות להכין את שיעורי הבית האלה בגיאומטריה... מתנדבות לטיולים. באמצעות האוטונומיה הגוברת של ילדנו, אנו מתחברות לעצמנו קצת יותר. אנו מתחילות לזכור מי אנחנו, ומי היינו, מחוץ להיותנו אימהות. הערפל במראה מתפוגג מעט, גם כשהשינוי נשאר הקבוע היחיד שלנו.
5. שלב "ההפרדה המדומה" (אה, בני נוער...)
הם נוהגים, או מישהו שהם מכירים עומד לנהוג. הם יוצאים עם חברים, מתנסים בעולם ההיכרויות, ואולי אפילו מבלים סמסטר מעבר לים. הם מתרגלים את הדחיפה מהקן שעומדת להגיע, אבל הם עדיין לא ממש שם. הם עדיין צופים בנו (כמו נץ ולעתים קרובות בעיניים מתגלגלות) תוך כדי נפנוף בכנפיים. בספרה Necessary Losses, כתבה ג'ודית ויורסט כי "מתבגר רגיל אינו מתבגר רגיל אם הוא מתנהג כרגיל". שלום, אמת! הם אולי הולכים ומדברים כמו מבוגרים, אבל ברגע שאנחנו גוזרות עליהם עוצר הגיוני מאוד, הם אומרים שלום לבגרות שלהם...
בני הנוער שלנו מאתגרים את החשיבה שלנו. הם לוחצים על הכללים ועל הכפתורים החמים שלנו. וכשהם מוצאים את עצמאותם, גם אנחנו מגלות מחדש את שלנו. אנו מאמנות, אנו מעוררות השראה, אנחנו דוחפות אותם לעבר קצה הקן. לפעמים אנחנו טובות ומוכנות לדחוף אותם; בזמנים אחרים, אנחנו רוצות להחזיק אותם כאן לנצח. אנו גדלות. אנו אמיצות. אנו בוכות, אנו צוחקות. אנחנו משחררות.
6. שלב ה"המשך" (הורות לילדים הבוגרים שלנו)
הדבר הטוב ביותר שאנו יכולות לקוות לו הוא שילדינו יפגשו את העולם עם עקרונות ושאיפות משלהם. הם עלולים להסתגר מפנינו - או להיות לא קרובים אלינו. אבל כשהם חוזרים אלינו כדי לקבל הסכמה או עצות או ברכות, אנחנו יודעות שעשינו את העבודה. אנו יכולות לשאוף לספק זאת מבלי לחנוק. יותר מכל, אנחנו יכולות לכבד ולאהוב אותם על כך שהם פשוט מי שהם. באופן דומה, אנו יכולות לגלות מחדש מי אנחנו ולגבש דרך חדשה עבור מי שאנו עוד מסוגלות להיות. לאחרונה היה לי העונג להתראיין על ידי בני הבכור דייוויד בפודקאסט סיפורי הצלחה. למרות שדיברנו על חיי ועל חוויותיי, לא יכולתי שלא להיות עדה להתפתחותו - התינוק, הילד הקטן והנער שהכרתי פעם, גדל עכשיו למבוגר מתחשב ומצליח. אכן שלב ההמשך.
להיות אמא (לפי כל הגדרה) מחייב אותנו להתמתח ולהשתנות שוב ושוב (ושוב).
אני יודעת שאיני אותו אדם שחלם את החלומות האלה עבור ילדיי שטרם נולדו או שפחד מאימהות, שרד התקפי זעם של פעוטות ושיחק במונית עם ילדי הגן. הילדים שלי גדלו (אם כי לא כולם עפו מהקן), וגם אני. אם יתמזל מזלנו, נמשיך כולנו להתפתח, גם באופן אישי וגם ביחד. נמשיך לעסוק אחד בשני. לשעשע אחד את השני. לאתגר אחד את השני.
כמו שאומרים, פעם אמא, תמיד אמא.
זה הדבר האחד - ואולי היחיד - שלעולם לא ישתנה. זה החלק הנצחי, החלק שמשנה אותנו מבפנים החוצה. החלק שמחבר אותנו עם כל האימהות שהיו אי פעם ועם כל אלה שעוד תהיינה.
