פרשת "חַיֵּי שָׂרָה " מתחילה כך: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה." [בראשית כג' א']. המדרש אומר שאין זה צירוף מקרים שתחילת הפרשה הזו, המדברת על מות שרה, באה מיד לאחר הדיון על לידת רבקה בפרשה הקודמת, "וַיֵּרָא"; המדרש מקשר בין לידת רבקה, שעומדת להיות אשתו של יצחק, ובין מות שרה, אימו של יצחק ואשתו של אברהם.
”לעולם לא יכול להיות חוסר כאשר מדובר בעניינים רוחניים.“
כדי להתחיל את ההבנה הזו, מצטט המדרש פסוק מקהלת, שאומר:
"וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" [קהלת, א', ה']. יש, כך אומרים, סוד בפסוק הזה: כאשר נשמה גדולה עוזבת את העולם הזה, זה מקביל לשקיעת החמה, ואז חייבת להיות זריחה של שמש אחרת באותו זמן, נשמה שהיא גדולה כמו הנשמה שזה עתה עזבה. וכך הוא הדבר עם שרה ורבקה.
אם כן, נשמה גדולה לעולם לא עוזבת את העולם בלי התעוררות והתגלות של נשמה גדולה מקבילה. לדוגמא, ביום שבו נפטר רבי עקיבא, נולד המקובל הגדול רבי יהודה נשיא. וביום שבו עזב את העולם רבי יהודה נשיא, נולד רב אבא, מקובל גדול אחר. כאשר ראו המקובלים את פטירתו של רבי יהודה נשיא ואת לידתו של רבי אבא, הם אמרו: "השמש של רב יהודה שוקעת, והשמש של רב אבא עולה", בדיוק כפי שאמרו, "השמש של רבי עקיבא שוקעת, והשמש של רב יהודה נשיא עולה."
יש אפילו הבנה עמוקה ורחבה יותר מזו, המבוססת על אחד הלימודים הפשוטים ביותר של רב אשלג: לעולם לא יכול להיות חוסר כאשר מדובר בעניינים רוחניים. מה פירוש הדבר? כאשר אדם משקיע אנרגיה בפרויקט, אבל הפרויקט הזה אינו מצליח כפי שהוא או היא רוצים, האור והאנרגיה שהושקעו בו אינם הולכים לאיבוד; הם חייבים ללכת למקום אחר. אבל אם לאדם אין המודעות שאנרגיה לעולם לא יכולה להתפוגג, שהאור לעולם לא יכול להיעלם, אז הוא עלול לא להיות מסוגל, באותו זמן, לקבל אותו. לכן, למרות שנכון שאור ואנרגיה שמושקעים במשהו לעולם לא הולכים לאיבוד, אם אין לנו המודעות, אנו לא בהכרח נקבל מיד אותו אור.
כאשר יש לנו הבהירות הזו ואנו חיים עם המודעות הזו כל הזמן, אנו לעולם לא נוכל להיות מאוכזבים או כועסים. כי עכשיו אנו מבינים שאם השקענו זמן או אנרגיה באדם או בדבר, זה בסדר אם זה לא מתנהל כמו שרצינו; יש לנו ודאות שהאנרגיה הזו נמצאת שם לנצח, ובין אם היא מתגלה בדיוק כפי שרצינו ובין אם לא, זה לא חשוב כל כך כמו העובדה שהאור והאנרגיה האלה יהיו עכשיו עמנו.
”העבודה שלנו בעולם הזה היא לעשות כל מה שאנו יכולים כדי לגלות את האור.“
שרה ואברהם עשו הרבה דברים בחייהם; חלקם נשאו פירות לאורך זמן, וחלקם, אפשר לומר באופן אובייקטיבי, נכשלו. היו להם אלפי תלמידים, ולא רבים מהם נשארו עמם עד הסוף. אבל, כיצד שרה ראתה זאת – האם היא חשבה שהאור והאנרגיה שהשקיעה בכל התלמידים האלה הלכו לאיבוד? לא. השנים של שרה, החיים שלה, האנרגיה שלה, היו עמה. היא ידעה שכל פיסת אנרגיה שהשקיעה מהרגע שהתחילה את עבודתה הרוחנית בעולם הזה ועד הרגע שבו עזבה אותו הייתה עמה תמיד. בין אם אדם או מצב גילו את האנרגיה הזו בדרך שהיא רצתה שיגלו אותה, זה היה משני; זה לא היה חשוב, מכיוון שהיא ידעה שהאור נמצא אתה, שהאנרגיה נמצאת עמה, שהיא גילתה אותם. ולכן, הייתה לה בעלות על כל ימי חייה.
אם המודעות שלנו היא, "בזבזתי שנה, כל האנרגיה שהשקעתי באדם הזה או בפרויקט הזה הלכו לאיבוד", אז לא תהיה לנו "בעלות" על השנה הזו יותר, וזה כאילו שהשנה הזו אבודה והתבזבזה לגמרי. אם אנו בני 35 שנים, למשל, יש לנו עכשיו רק 34 שנים של חיינו, מכיוון שאיבדנו את השנה הזו. אבל כאשר שרה עזבה את העולם הזה, נאמר שהיו עמה כל שנותיה, מכיוון שידעה שלא הייתה אפילו שנייה אחת מבוזבזת בכל ימי חייה. היא ידעה שהאור לעולם אינו מתפוגג ואנרגיה לעולם לא נעלמת.
אם כן, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא זו: כיצד אנו חיים את חיינו, עם המודעות הזו? האם אנו חושבים שכל דבר בעל אופי חיובי שעשינו מתפוגג או נעלם? אם כן, אז הוא באמת מתפוגג ונעלם. אבל אם אנו יודעים שהאור והאנרגיה שגילינו לעולם אינם מתפוגגים, אז לעולם לא נהיה מאוכזבים אם דברים לא מתנהלים בדיוק כפי שרצינו. מכיוון שכל האנרגיה שלנו מתגלה ומגלה את אור הבורא בעולם הזה בדרך אחת, בצורה אחת; בין אם היא מתגלה בדיוק כפי שאנו רוצים או לא זה משני, מכיוון שהאנרגיה הזו היא שלנו לנצח.
העבודה שלנו בעולם הזה היא לעשות כל מה שאנו יכולים כדי לגלות את האור, לעזור ולתת בכל דרך שאנו יכולים. אם אנו מגלים אנרגיה, אם אנו מעוררים אור, אם ניתנת לנו חכמה, אם ניתן לנו משהו ואנו חולקים בו, אז האור והאנרגיה האלה הם שלנו לנצח. ואנו יודעים שהם יתגלו היכן שהוא, ולא נדאג היכן, כל עוד ברור לנו שהאור הזה נמצא אתנו. שרה חיה בדרך זו; היא חיה כך את כל ימי חייה, כך נאמר לנו. והמתנה להתחיל לחיות את חיינו באותה דרך, עם אותה מודעות, ניתנת לנו בשבת "חַיֵּי שָׂרָה ".
