לעולם לא להיות מרוצים

מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2016.

בתחילת פרשת "לֵךְ לְךָ", מתגלה הבורא לאברהם באופן מלא לגמרי בפעם הראשונה. אבל המקובלים מלמדים שמאחורי סיפור ההתגלות הזה יש תהליך עמוק יותר שעבר אברהם, תהליך שאוצר בחובו סוד עצום. 

במדרש יש משל שמשתמשים בו המקובלים כדי למסביר את ההתגלות של אברהם. הוא משווה את אברהם לאדם שנוסע ממקום למקום ורואה פתאום ארמון יפה. הוא חושב לעצמו שהארמון הנפלא הזה לא יכול היה להיברא מעצמו; חייב להיות מישהו שבנה אותו, או מישהו שהיה ממונה על הבניה הזו. אז, אומר לנו המשל, שבזכות המחשבה שחייב להיות בעלים לבנין הזה, בעל הבניין מראה את עצמו ואומר: "אני בעל הבניין הזה." 

וכך נאמר שגם אברהם שאל את עצמו האם יכול להיות שאין שום כוח שברא את העולם הזה? ובזכות השאלה הזו, הבורא גילה את עצמו לאברהם, ואמר: "אני בורא העולם הזה." 

המקובלים מלמדים שאברהם עבר תהליך רוחני. הוא רצה לדעת מהי הדרך הרוחנית האמיתית, לכן התבונן בהיסטוריה האנושית. ההיסטוריה האנושית עד זמנו לא הייתה ארוכה, אבל עדיין היו בה לימודים שאפשר היה ללמוד. הוא התבונן באנשי דור המבול, שהיו אנשים אנוכיים, אגואיסטיים ומפורדים. הם גנבו איש מרעהו ופגעו אחד בשני. הוא התבונן בהם וידע שהתרחש חורבן גדול; כולם מתו. הוא ידע שהדרך הזו בוודאי לא יכולה להיות הדרך הנכונה. 

אז הוא חשב על תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית שנקראת "דור הפלגה", שבו התאחדה האנושות בפעם הראשונה למטרת נתינה. הם היו מאוחדים בשפה וברצון. כולם הבינו מה שנאמר בספרו של הרב אשלג, "חכמת האמת", שהדבר היחיד שיכול להישאר בעולם הזה הוא דרך, קהילה, עולם, שבנויים על הרצון לתת. אבל בכל זאת, נאמר שהבורא לא אהב גם את הדרך הזו.

אברהם מבולבל. והוא חושב לעצמו, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שלמרות שברור מאוד שדרכו של דור המבול לא הייתה נכונה, הוא לא יכול להבין מדוע דרכו של דור הפלגה לא הייתה נכונה. הם הבינו הכל נכון, הם הבינו שהכל נעוץ ברצון לתת, הכל נעוץ באחדות, הכל נעוץ בעזרה לאחרים. אבל אברהם ראה שיש כוח בעולם הזה שמפריד ביניהם, ולכן לא היה מרוצה גם מן הדרך הזו.  

מה היה חסר? אברהם שואל את עצמו מה הבורא רוצה; הוא אינו רוצה הפרדה, אבל נראה שהוא גם לא רוצה אחדות. ואז הבורא מגלה את עצמו לאברהם, ובפעם הראשונה בהיסטוריה מישהו הבין את הסוד שאנו נלמד כאן. 

הבורא אומר לו שהדור שנקרא דור הפלגה, אלה שהתאחדו והבינו שמדובר בנתינה ובאחדות, צדקו רק ב- 99% . השאיפה שלהם הייתה: "בואו נתאחד, בואו נחיה את החיים הרוחניים האלה כדי שנוכל להתמקם, כדי שנוכל ליהנות גם מהעולם הפיזי וגם מהעולם הרוחני. בואו נהיה מרוצים." אבל, כאשר עבודה רוחנית מבוססת על הרצון ליהנות ממנה, היא נכונה רק ב- 99%. והאחוז האחד שנשאר לעולם לא יוביל לסוף הדרך. מפני שמהו אור הבורא? אור הבורא הוא אינסופי. ואם אתם מרוצים ברמה כלשהיא, או פיזית או רוחנית, אתם לא מחוברים. 

אין זה אומר שאנו לא צריכים להיות מאושרים עם מה שיש לנו. אין זה אומר שאנו לא צריכים להעריך מה שיש לנו. כאשר אנו מקבלים ברכה גדולה, כן, להיות מאושרים ולהעריך אותה. אבל, עד כמה רחוק אנחנו רוצים להגיע? עד כמה גדול יותר הרצון שלנו? 

הבעיה של דור הפלגה, כפי שמתגלה לאברהם השבת הזו, היא שהם שכחו את מודעות האינסוף. הרצון שלהם בעבודתם הרוחנית היה לבנות אחדות, לבנות עולם המבוסס על הרצון לתת, מבוסס על דאגה לכל אחד אחר. כולם חייבים להיות מרוצים, כולם חייבים לקבל מה שהם צריכים. אבל מה אז? הם שכחו שמטרת בריאת העולם הזה לא הייתה שכולם יהיו מרוצים; מטרת בריאת העולם הזה הייתה שלכולם יהיה הכל ללא סוף, גם מבחינה פיזית וגם במודעות, בחיבור ובברכות הרוחניות שלנו. 

זו הייתה הטעות שלהם. וזוהי המודעות שאליה הגיע אברהם אבינו בשבת הזו. 

חשבו על עצמכם. האם התשוקה הזו בוערת בקרבכם? האם זה מה שמניע הכל בחייכם? התשובה, עבור רובנו, היא לא. רובנו נמצאים ברמה מסוימת של "אוקי, לכאן אני רוצה להגיע, זה מה שאני רוצה להשיג, זה מה שאני רוצה שיהיה לי. יש לי את זה, זה נפלא... הייתי רוצה קצת יותר." אבל כמעט אף אחד מאתנו לא חי בתוך המודעות של עולם אינסוף. 

ואם אין אנו חיים עם המודעות הזו, אין אנו מחוברים לעולם אינסוף. לכן, למרות שדור הפלגה היה צודק ב-99% - הם היו רוחניים, הם היו מחוברים, הם עשו את העבודה הרוחנית, הרצון שלהם היה לתת, הרצון שלהם היה לבנות עולם המושתת על הרצון לתת - אבל הם שכחו דבר אחד: שמדובר כאן על עולם אינסוף. מדובר כאן על רצון אינסופי, התגלות אינסופית. כאן הם נפלו. אבל אברהם לא נפל שם, מפני שידע שתמיד חייב להיות יותר. 

ברור שהדרך של דור המבול הייתה מוטעית; אנוכיות אינה הדרך. אבל גם רק יצירת מבנה פיזי או רוחני נוח אינה הדרך. הדרך חייבת להיות מחוברת למודעות מתמידה של עולם אינסוף, שפירושה שכל מה שאנו בוראים חייב להיות מושתת על הנצח, חייב להיות מושתת על העובדה שתמיד יש יותר - יותר מודעות, יותר חיבור, יותר הבנה, יותר ברכות. 

אברהם ידע שבהשוואה לחכמה שהוא הבין, חכמת הבורא היא אינסופית, ולכן היא יכולה לתת לו הרבה יותר. לאברהם הייתה הבהירות שכל מה שחשב והבין, בהשוואה להבנה האינסופית, זה שום דבר. ומשום כך, זוהי המתנה של השבת הזו: לעולם לא להיות מרוצים. 

אין אנו מחוברים מספיק אל המודעות של עולם אינסוף. לכן, אין לנו הכלי לברכות אמיתיות. אברהם, בכל שנייה של חייו, רצה את ההבנה העמוקה יותר, את החיבור העמוק יותר, ואת הברכה העמוקה יותר, מפני שידע שהן קיימות. אחת המתנות הגדולות ביותר של השבת הזו היא המתנה שנמצאת מעבר למקום בו רובנו נמצאים: לבקש להיות במודעות מתמדת של היכולת להבין שכל מה שיש לנו וכל מה שאנו מבינים, בהשוואה לברכות האינסופיות ולעולם אינסוף, הוא שום דבר. ולכן, אנו רוצים חיבור אמיתי לעולם אינסוף, וכאשר הברכות הגדולות תבואנה, לא נהיה מרוצים, מכיוון שנדע שיש ברכות גדולות יותר בעולם אינסוף.