מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2018.
המשורר טאגור כתב: "המוות אינו מכבה את האור; הוא רק מפסיק את פעילות המנורה מכיוון שהשחר הפציע". בעלי, הרב ברג, לימד לעתים קרובות שהמוות הוא האשליה הגדולה מכולן – מכיוון שאנו מגלים שאנו פשוט עוברים דרך דלת אחרת. מעמדו של המוות אינו מוטל בספק. לאבד מישהו שאנו אוהבים הוא אחד הכאבים הגדולים ביותר בחיים, אבל תקוותי היא שבעזרת חכמת הרוחניות ואור הבורא נוכל לעזור להתגבר על כך. כפי שהמקובלים ניבאו במשך הרבה דורות, יבוא יום שבו המוות לא יהיה קיים יותר, הוא ייבלע לגמרי, ייעלם לנצח מקרבנו. אבל האם הטבע כבר לא רומז לנו זאת? כאשר העלים מתים ונופלים על הקרקע בסתיו, האם לא צומחים שוב עלים חדשים באביב הבא? האם אין אנו רואים בעיני ילדינו את יקירינו שעברו מן העולם? אני מאמינה שאין כלל מוות, מכיוון שאנרגיה לעולם אינה מתה, היא רק משנה צורה. הנשמה שלנו ממשיכה הלאה, למרות שהגוף אינו יכול. הנשמה ממשיכה לגלגולים אחרים , מעבירה את מהותה לכלים חדשים. כשם שהמים הופכים לאדים, הכל פשוט משנה צורה. אנו למעשה לעולם לא נפרדים משום דבר, אלא רק עוברים דרך דלת חדשה, בדיוק כפי שהרב לימד אותנו. השבוע, אנו מסוגלים להעיף מבט אל האינסוף האלמותי המרגש שבו המוות אינו קיים. אנו מתעוררים לחיים, מתחדשים וקמים לתחייה פיזית ונפשית. להיות בחיים פירושו להיות במעבר, והשבוע אנו מבינים את הסוד העמוק הזה.
”מוות הוא האשליה הגדולה ביותר“
המדריך והחוכמה שלנו השבוע הם פרשת "חַיֵּי שָׂרָה". זה סיפור מות אשתו של אברהם וגילוי הזיווג הקוסמי של בנם יצחק. שרה חיה 127 שנים. כל שנה מחייה של שרה הייתה מלאה באור הבורא. נאמר כי מאוחר יותר התגלגלה כמלכה אסתר ששלטה על 127 מדינות. אברהם ושרה היו זיווג קוסמי, שניהם נביאים, ובכל זאת כתוב ששרה הייתה נביאה טובה יותר מאשר אברהם. שרה הייתה צדיקה עד כדי כך שאפילו מלאכים היו כפופים לפקודתה. האם נוכחות והוויה גדולות כאלה יכולות להסתיים בקלות כזאת, כנר דועך? התשובה היא לא. שרה המשיכה לחיות אפילו אחרי המוות. לאחר שאברהם קבר את שרה, הוא דרש ממשרתו לנסוע כדי למצוא את הזיווג הקוסמי של בנם יצחק. המשרת נסע למקום בו אברהם ניבא את מיקומה של בת הזוג הקוסמית של יצחק, מצא אותה וחזר יחד עמה. שמה היה רבקה. כאשר יצחק פגש את רבקה, הוא הכניס אותה לאוהל אימו ומרגע שנכנסה הוא התמלא באור. כששרה נפטרה, האור באוהלהכבה, אך כאשר הצטרפה רבקה אל יצחק,הופיע האור שוב. "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ"[בראשית, פרק כ"ד פסוק ס"ז]. התורה מלמדת אותנו כאן על מעבר האנרגיה והמשכיות החיים. יצחק התנחם כאילו אמו חיה שוב, ואכן כך הייתה. האנרגיה שלה חזרה, ואחרי ככלות הכל, האנרגיה של משהו היא באמת כל מה שאנו מתחברים אליו אי פעם. אנו אכן אוהבים את הפיזיות של אדם, אך אנו אוהבים הרבה יותר את האנרגיה שלו; מכיוון שאנחנו יותר אנרגיה מאשר חומר. פרשת "חַיֵּי שָׂרָה"מאפשרת לנו לראות את חיי הנצח שלנו, את היותנו בני אלמוות, ולהתנחם באינסוף החיים, גם כאשר זה עשוי להיראות הפוך.
פרשת "חַיֵּי שָׂרָה" נמצאת שם כדי להחדיר בנו את החוכמה והאומץ הדרושים כדי להאמין בעולם הגדול שנמצא ממש לפנינו. כאשר אנו עוברים מן העולם, אנו נכנסים לממד גדול בהרבה מכדור הארץ. אנחנו רק מנורות קטנות בהשוואה לעוצמת אור השמש של הבורא. למען האמת, אין אנו חייבים לעולם להיפרד ממישהו או משהו. האנרגיה לעולם אינה מפסיקה להתקיים אלא מוצאת כלי חדש לשכון בו. אנו יכולים לראות את הסבא והסבתא שלנו בעיני ילדינו בדיוק כפי שאנו רואים את הפרחים החדשים פורחים כל אביב. האהבה שאנו חווים לעולם אינה מתה ולעולם אין אנו חייבים להיפרד ממנה. תמיד אפשר למצוא אותה שוב בליבם של חברינו, ילדינו, או כשמפציע שחר חדש. כאשר אנו עוברים מן העולם, אנו חוזרים אל מקור האנרגיה הגדול יותר שם אנו מסוגלים להאיר אפילו יותר מאשר הצלחנו להאיר כאן על פני כדור הארץ. כאשר הרב ברנדוויין, המורה של הרב ברג, עזב את העולם הזה, הרב ברג אכן חש עצב גדול בהתחלה. אך לאחר זמן מה, הוא הבין שעכשיו הרב ברנדוויין עוזר לו אפילו יותר מאשר יכול היה לעזור בעולם הזה.
”כאשר אנו עוברים מן העולם, אנו נכנסים לממד גדול בהרבה מכדור הארץ.“
במדיטציה שלכם השבוע, קחו את עצמכם ללילה רגוע ושקט למרגלות הר. אלה הם הרגעים לפני עלות השחר וכל הלילה הרגשתם לידכם את החום והזוהר של עששית יפה. העששית מאירה את התחום בו אתם נמצאים ושומרת את שמיכת הלילה הכהה בהישג יד. העששית זורחת באור חזק ובהיר, נוצצת כיהלום. בדיוק אז, במרחק, אתם מתחיל לראות את השמש מעל קו הרקיע של ההר. השחר הגיע והאור מתחיל לזרוח ברחבי הארץ, גורם לעלי העצים לנצנץ ולהרים להבהיק. עם כל רגע שעובר, מתגבר אור השמש והופך לבוקר בהיר ומרענן. הציפורים מתחילות לשיר, ואתם מרגישים שמחה אדירה, בלתי ניתנת לתיאור, מתוך ידיעה שאתם עומדים בפני יום חדש לחלוטין , מלא באפשרויות ובברכות חדשות. ואז, ללא כל היסוס, אתם מושיטים יד ומכבים את העששית. אור השמש של הבוקר זורח מבעד לזגוגית הפנס, זוהר באור מרהיב עוד יותר מזה שהיה לאורך כל הלילה.
