פעם אחת… על החוף במכסיקו…

זה השבוע שבו חל יום האהבה! זמן לחגוג את הרומנטיקה בחיינו - ארוחות ערב לאור נרות, ורדים, שוקולדים ולחישות של דברי אהבה מתוקים...

זה מה שסרטים, טלוויזיה ופרסומות במדיה החברתית יגרמו לנו לחשוב. יום האהבה אינו משהו שכולם מצפים לו, בני ובנות זוג,  או לא. רווקים עלולים להרגיש שהיום הזה לא נועד עבורם, ולבני ובנות זוג, זו יכולה להיות רכבת הרים של ציפיות שמסתיימות באכזבה (אם כי זה בהחלט לא חייב להיות כך!) כשהכל כבר נאמר ונעשה, יום האהבה הוא רק עוד יום, אבל המאמץ שאתם משקיעים במערכת היחסים שלכם - לא משנה עם מי - הוא משהו שחשוב כל יום.

כתבתי ודיברתי רבות על מערכות יחסים, ורבים מכם יודעים שגישתי אל נושא האהבה היא מעשית מאוד. אני אכן מאמינה בחוויות של רומנטיקה עמוקה ורגש סוחף, אבל אני גם יודעת שאהבה דורשת עבודה, כוונה, מחויבות ויכולת לחשוב מחדש על הכל.

זה בוודאי בזכות האופן שבו פגשתי את הנפש התאומה שלי. 

הייתי בחוף מבודד במקסיקו, השתתפתי בחתונה של חבר קרוב שהיה מבוגר ממני בשש עשרה שנים. קבוצת האורחים הקטנה הייתה מורכבת כמעט כולה מזוגות באמצע שנות השלושים לחייהם.

מכיוון שהייתי רק בת עשרים ואחת, הרגשתי לא במקום. האדם הנוסף היחיד בגילי היה בעלי לעתיד, מיכאל, בנו של הרב ברג. פגשתי את מיכאל כבר קודם לכן, פגישות אקראיות, ומכיוון שהיינו שני האנשים היחידים בגיל דומה שנזדמנו יחד לסוף שבוע, אפשר היה לחשוב שנימשך באופן טבעי זו לזה - אבל לא כך היה הדבר.

למחרת החתונה, כל האורחים היו בחוץ, נהנים מהחוף. בכל מקום אליו שלחתי את מבטי, התרחש משהו מרגש: מצנחי ים, אנשים רצים, ילדים בונים ארמונות חול ומשתזפים שלוגמים קוקטיילים קפואים מעוטרים במטריות זעירות. בעוד אני מפנימה את כל המראות והקולות, נהנית מחום השמש על כתפי, משהו היכה בי. אולי הרגשתי לא במקום, אבל מיכאל נראה לא במקום. הוא ישב שם, אומלל ולא בנוח, לומד בחום הלוהט טקסט עתיק בארמית, מנסה נואשות לכסות את כל גופו, כולל ראשו, במגבת. אני זוכרת שהרגשתי ממש מבולבלת. לא הצלחתי להבין מדוע אינו הולך פשוט לשבת באיזה מקום מוצל ואינו שם קץ לסבל שלו. לאחר מכן הבנתי שהוא מנסה להיות חלק מהקבוצה, מה שלא בא לו באופן טבעי. אני יכולה לומר בוודאות מוחלטת שבאותו יום לא זיהיתי אותו כבעלי לעתיד, שלא לדבר על הנפש התאומה שלי.

הייתי שמחה לומר שהפעם הראשונה שבה נתקלתי במיכאל הייתה משנת חיים, אבל למעשה, במציאות, הייתה זו יותר חבטה קלה מאשר מפץ גדול. 

בילינו את זמננו בצורה שונה מאוד בחלק הראשון של חיינו. בגיל 17, למדתי בתיכון בבוורלי הילס, והייתי רוח חופשית. לא השקעתי זמן רב מדי  בקריאת ספרים. נהגתי לנסוע עם הג'יפ רנגלר שלי ברחבי העיר, שיערי הארוך והמתולתל מתבדר ברוח. לבשתי ג'ינס ליווי'ס ונעלתי מגפי אופנוענים. מיכאל היה אז בן 18, והוא לא רק קרא ספרים. הוא ממש שאף אותם אל תוכו. הוא לא ייחס חשיבות רבה לדברים שטחיים, כך שתלבושת של מכנסיים שחורים וחולצה לבנה כל יום התאימה לו מצוין.

ההבדלים בין מיכאל וביני היו ברורים מאוד, החל באופן בו התלבשנו, האופן בו בילינו את זמננו וכלה באופן בו גדלנו  - הוא נולד בירושלים וחי חיים יהודיים אורתודוכסים, ואילו אני נולדתי בלואיזיאנה ולמרות שחונכתי כיהודיה, שרתי הרבה שירי חג המולד כשגדלתי. באותו יום על החוף במקסיקו, הסתמכתי אך ורק על חמשת החושים שלי, ולכן, לא יכולתי לראות ולהבחין כלל שיש לנו איזה שהוא דבר במשותף.
אני מספרת לכם את הסיפור הזה לא רק מכיוון שאני נהנית לספר איך מיכאל ואני נפגשנו, אלא מכיוון שזו דוגמה מושלמת לכך שהנשמות התאומות שלנו הן לעתים רחוקות מי שאנו חושבים שתהיינה. אני יכולה לומר לכם בוודאות שאם הבורא בכבודו ובעצמו היה אומר לי שמיכאל הוא הנפש התאומה שלי, לא הייתי מאמינה בזה! היום יש לנו ארבעה ילדים יפים, נישואים מאושרים וארוכים בני  26 שנים, ומספיק זיכרונות שיכולים לאכלס כמה תקופות חיים.

יום האהבה ושבוע האהבה אינם מיועדים אך ורק לנשמות תאומות  ולזוגות. זה זמן שבו אנחנו יכולים למקד את כל הגרסאות המגוונות של האהבה בחיינו - בעיקר עם עצמנו. מיכאל ואני נפגשנו כצעירים שבאו מרקע מנוגד לחלוטין, אבל באמצעות העבודה הרוחנית שעשינו אנחנו מגלים יותר ויותר אהבה עם כל שנה שעוברת. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה. אהבה מסוג זה היא זכותנו מלידה, ואני נמצאת כאן כדי להזכיר לכם שהיא זמינה ואפשרית, לא משנה היכן אתם נמצאים במסע שלכם.

אם אתה רווקים, ראו את עצמכם כנשמה התאומה האמיתית שלכם. כבדו את עצמכם באופן בו הייתם רוצים שבני או בנות הזוג שלכם יכבדו אתכם, היו סקרנים לגבי עצמכם וראו את עצמכם דרך עיני האהבה. מה השתנה? מה אתם מגלים?

אם אתם נשואים או חיים בזוגיות, בלו את היום מתוך האמונה שבני או בנות הזוג שלכם הם הזיווג הנכון שלכם. הנשמות התאומות שלכם. כבדו אותם, היו סקרנים לגביהם, שאלו אותם שאלות [במיוחד כאלה שאתם חושבים שאתם יודעים את התשובות להן!], והתבוננו בהם תמיד כאילו זו הפעם הראשונה שבה אתם רואים אותם. מה השתנה? האם אתם יכולים להרגיש חיבור גדול יותר?

מה שאנו מביאים אל מערכות היחסים שלנו חשוב יותר מכל דבר אחר, והאהבה בחיינו מתחילה בנו.