אדם נעשה למה שהוא עושה

מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2017.

בתחילת פרשת וירא, יש סיפור על אברהם; ביום השלישי לאחר הברית שלו, הוא שרוי בכאב גדול, ורואה אנשים שאנו יודעים שהם שלושת המלאכים. אבל הוא חושב שהם שלושה אנשים רגילים, מזמין אותם לאכול אתו, ומכין סעודה שלמה.

בפרשה יש קטע שמדבר על כל המעשים הפיזיים שאברהם עושה. הקטע הזה מספר לנו את כל הפרטים על ריצתו אחרי בעלי החיים, ואז מפרט לנו במיוחד כיצד הוא מבשל אותם. אפילו ברמה הפשוטה ביותר, נראה מוזר שהתורה נכנסת לכל כך הרבה פרטים, מספרת לנו על אופן הכנת האוכל של אברהם; ולכן, חייבת להיות הבנה רוחנית מאחורי כל אלה.

מהו הסוד? נאמר שברגע שאברהם ראה את שלושת האנשים שרץ אליהם כדי להזמינם, התגלה לו אור הבורא. ונאמר שאברהם בעצם אמר לבורא, "חכה כאן. בוא נעצור את התקשורת הזו כדי שאוכל לדאוג לשלושת האנשים האלה." שלושת האנשים האלה יכלו לחכות... אז מדוע נחפז אליהם אברהם?

כדי להבין זאת, יש קטע חשוב מאוד בספר שנקרא "ספר החינוך", שהוא דיון בתרי"ג המצוות, 613 הפעולות הרוחניות, וכמה הסברים על כל אחת מהן. במצווה ה-16 מדובר על המעשים המפורטים שאנו עושים במהלך הפסח, והמחבר עוצר כדי לשאול שאלה: מדוע אנו חייבים לעשות כל כך הרבה מעשים כדי לחבר אותנו ליציאת מצרים? בדיוק כפי ששאלנו מדוע ניתן תיאור מפורט כל כך של הכנת האוכל בידי אברהם, אנו שואלים מהו הצורך בכל כך הרבה פרטים בתהליך פעולת ההתחברות לפסח.

מדוע דורש מאתנו הבורא לעשות כל כך הרבה פעולות מפורטות? פעמים רבות, אנשים - אפילו הרוחניים שבהם - אוהבים לעשות מדיטציה או סוג מסוים של תקשורת, אבל לא חושבים שכניסה לפרטי הדברים, או להיות מדויקים לגבי הדברים, זה "רוחני". אבל, אנו יודעים, שעל פי הקבלה, אין זה מספיק שתהיה לנו מודעות או חיבור, או לעשות מדיטציה; חייבת להיות פעולה שמתגלה בעולם הזה.

אם כן, מדוע לא יכול אדם להשיג את המטרה שעבורה בא לעולם הזה אם הוא רק לומד או אפילו מתחבר ועושה מדיטציה? מדוע אין זו דרך שיכולה להוביל אדם להתגלות המושלמת של מטרת נשמתו בעולם הזה? ולכן, מדוע הכרחית כאן פעולה מפורטת ומתמדת?

אפשר לומר שבפסח מתגלה אור גדול, ולכן אנו חייבים לשבת שעה ולעשות מדיטציה כדי שאור החירות, אור הפסח יבוא אלינו. במקום זה, אנו מבזבזים שעות על כל כך הרבה פעולות מפורטות בזמן הסעודה. מדוע זה הכרחי?

ב"ספר החינוך" נאמר לנו שאם אנו רוצים לדעת חכמה, אנו חייבים להקשיב ללימוד הזה: אדם נעשה למה שהוא עושה. אדם נעשה למעשים שלו. רוב האנשים חושבים שזה להפך; אם אני אדם טוב, אני עושה מעשים טובים. אם אני אדם רע, אני עושה מעשים רעים. המעשים שלי הם ביטוי למי שאני. אבל כאן נאמר שההפך הוא הנכון, והמעשים הם שעושים אותנו למי שאנו. ומבלי להיכנס לפרטים, הרמב"ן מדבר על כל המבחנים שעבר אברהם, שחלקם מופיע בפרשת וירא, ומבטא אותו רעיון. מכיוון שאם הבורא יודע מה נמצא במוחו, בלבו ובנשמתו של אברהם, מדוע נחוץ בכלל לבחון אותו?

הרמב"ן אומר שהמבחנים נועדו לאפשר לאברהם להיות אדם יותר נעלה ורוחני. מכיוון שאדם נעשה מה שהוא עושה. אדם שעושה מעשים חיוביים, מעשי נתינה, או תקשורת רוחנית, נעשה רוחני יותר בזכות המעשים האלה. אנו נעשים, ואנו הננו, המעשים שאנו עושים.

וכאן הוא אומר דבר מדהים וחשוב. נניח שאדם רע בפנימיותו שיש לו מחשבות ורצונות שליליים מחליט שבשנה הבאה הוא יכריח את עצמו לעשות רק מעשי נתינה ומעשים רוחניים, למרות שהוא לא רוצה וחושב שזה הדבר הגרוע ביותר בעולם. אז, נאמר, שמכיוון שהמחשבות, הרצונות, הנשמה והאור שלנו הם גילוי של מה שאנו עושים, המעשים האלה ישנו את האדם, מכיוון שאנו נעשים למה שאנו עושים. והמעשים האלה יסירו את כל השליליות מהלב של האדם הזה וממוחו. מכיוון שהלב, הרצון, המחשבות, והמוח, הולכים אחרי המעשה. חשוב כל כך להבין זאת.

אפילו אם מישהו הוא האדם הכי נעלה והכי רוחני בעולם, והרצון היחיד שיש לו הוא לעשות רק טוב ולתת, ומחשבותיו טהורות לגמרי, עושה מעשים שליליים במשך חודש, למשל, אז לאחר החודש הזה הוא יהיה אדם שלילי. המוח, הנשמה והרצונות שלו ישתנו. מכיוון שמה שאנו עושים משפיע על המחשבות שלנו, יוצר את החיבור שלנו ואת הרצונות שלנו. כל אדם נעשה מה שהוא עושה.

אנו מדברים כאן על מקרים קיצוניים - אדם חיובי שעושה רק מעשים שליליים יהפוך לשלילי, ואדם שלילי שעושה רק מעשים חיוביים יהפוך לחיובי. אבל רובנו לא נמצאים בקצוות, אנו נמצאים ממש באמצע. לכן אנו חייבים להבין שאם לא נבטיח לעצמנו שביום הבא נדחף את עצמנו לעשות מעשים חיוביים, מעשים של נתינה, לא נוכל להיות בטוחים שנהיה אנשים טובים מחר.

זה מאוד חשוב, מכיוון שזה נוטה להיות ההפך מדרך המחשבה של רוב האנשים. רובנו חושבים שאם אנו אנשים טובים, אנו גם נהיה אנשים טובים. אולי נתעלה יותר, ניעשה יותר מחוברים, ויהיו לנו יותר אור וברכות בזכות זה. אבל לא כך הוא הדבר, מכיוון שאנו נעשים המעשים שאנו דוחפים את עצמנו לעשות. וזה אומר שאם ביום הבא, אם נעשה עשרה מעשים של נתינה וחיבור, נהיה בני אדם פי עשר יותר טובים מאשר אם היינו עושים רק מעשה אחד של נתינה. אפילו אם במוחנו אנו טהורים, עושים מדיטציה, ורוצים רק לתת, אבל עושים רק מעשה טוב אחד ביום, ואדם אחר עושה עשרה מעשים טובים, אותו אדם יהיה פי עשר יותר טוב.

בתלמוד נאמר שהבורא רצה להעלות כל אדם, ולכן, ניתנים לנו כל כך הרבה מעשים מפורטים לעשות. אם כן, אם אנו רוצים להיות בני אדם טובים יותר, אנו חייבים לוודא שנעשה יותר מעשים טובים. מכיוון שכמות מעשי הנתינה והחיבור שאנו עושים קובעת עד כמה רוחניים ומחוברים נהיה; ובזכות המעשים האלה אנו נעשים לטובים.