כאשר אבי, הרב ברג, חי בארצות הברית, והמורה שלו, הרב ברנדוויין, חי בישראל, הם היו לומדים בדרכים רבות ושונות; אחת מהן הייתה באמצעות מכתבים. דיברתי כבר קודם לכן על המכתבים שיש בידינו, אותם כתב הרב ברנדוויין לאבי, ובהם יש רק לימוד אחד שהרב ברנדוויין חזר עליו פעמיים, והוא עוסק בפרשת "קֹרַח". הלימוד הזה, לכן, חייב להיות מאוד בסיסי וחשוב.
"הלימוד הזה חייב להיות חשוב מאוד".
בפרשה הזו, בא קרח אל משה עם שני טיעונים בסיסיים. הוא קיבץ סביבו את כל בני ישראל, ורצה להוכיח להם את פרשנותו השגויה של משה לדברי הבורא ולדברי התורה. הוא אומר למשה שאם היה חדר מלא ספרים, לפחות חלק מהספרים האלה היו מזכירים את פרשת התורה שמדובר בה על המזוזה אינספור פעמים. לכן, הוא שואל, האם החדר הזה עדיין צריך מזוזה, פיסת הקלף שמזכירה את תפילת ה"שמע", למרות שהתפילה הזו נמצאת אינספור פעמים בתוך הספרים שיש בחדר? משה אומר שכן; אפילו במקרה כזה שיש בו חדר מלא בספרים, חייבת עדיין להיות מזוזה. ואז מביא קורח את הנקודה הבאה. בציצית, בגד אותו אנו לובשים, יש חוט אחד כחול. וקורח שואל את משה, אם כל הבגד כחול, האם אנו עדיין חייבים לדאוג לכך שהחוט האחרון יהיה כחול? ומשה אומר כן. ואז ממשיך קורח לומר לכל בני ישראל המקובצים סביבו שהתשובות הללו טיפשיות, מכיוון שאין בהן שום היגיון, ולכן הן פרשנויות שמשה המציא בעצמו.
אם כן, הרב ברנדוויין מסביר מהו באמת סוד שתי השאלות הללו. חדר מלא ספרים, הוא אומר, מייצג מישהו שיש לו כל הידע והמידע שהוא או היא זקוקים לו. אבל אדם כזה חייב גם לשמור על רמה מסוימת של אמונה, רמה של ודאות באור הבורא, שעם כל מה שהוא או היא רואים, ולא משנה מה זה, הם עדיין שומרים על המודעות ש"למרות כל ההבנה שלי, אני עדיין לא מבין/נה." זה אותו הסבר שנותן רב ברנדוויין לחוט הכחול; הוא מייצג גם את רמת האמונה, רמת הוודאות. אפילו אם יש לאדם רמת אמונה וודאות כזו, הוא עדיין חייב להוסיף את רמת הוודאות הנוספת הזו.
"אנו חייבים לדחוף את עצמנו"...
לעתים קרובות ישנם אנשים שהולכים בדרך הרוחנית מכיוון שהיא נראית להם הגיונית. אבל לא זוהי הדרך להיות מחוברים באמת. מכיוון שאנו חייבים לשאול את עצמנו: "איזה חלק של העבודה שאני עושה אינו נראה לי הגיוני?" אולי זה לא נוח לנו, ואולי לכן אנו לא רוצים לעשות זאת, או שאולי זה לא נראה לנו הגיוני, ולכן אנו לא רוצים לעשותו. אבל אדם שהחיים הרוחניים שלו נמצאים בגבולות ההבנה והנוחות שלו, ולא מעבר לכך, אינו אדם מחובר באמת.
לכן ניסה משה ללמד את קרח שאם לא נהיה מסוגלים לפתוח את עצמנו להבנה שהעבודה הרוחנית שלנו חייבת ללכת ולהגיע כל הזמן אל מעבר להבנתנו, שאנו חייבים לדחוף את עצמנו לגדול, להשתנות ולהתפתח תמיד מעבר למה שנראה לנו נוח והגיוני, העבודה הרוחנית שלנו לא תשיג את המטרה שעבורה הגענו לעולם הזה.
לכן אומר רב ברנדווין לרב ברג שכאשר אנו עושים את עבודתנו הרוחנית, כמובן שעלינו לעשות מה שאנו מבינים, ועלינו לדחוף את עצמנו בתוך גבולות הבנתנו, אבל חשוב מזה, עלינו תמיד לוודא שיש היבט של עבודתנו הרוחנית שאותו אנו דוחפים לעשות והוא אינו הגיוני לנו, שאין אנו מבינים אותו, ושהוא גורם לנו אי נוחות. מכיוון שרק אם העבודה הרוחנית שלנו כוללת גם את הצעד הבא הזה, אנו נמצאים בדרך ההגשמה והגילוי של המטרה שלשמה הגיעה הנשמה שלנו לעולם הזה.
וזה לימוד אשר למרבה הצער לא הבין "קֹרַח", ואשר משה לימד את כל בני ישראל בשבת "קֹרַח", ומלמד גם אותנו. ואני מקווה שכולנו לא רק שומעים את הלימוד הזה, כפי שאבי שמע אותו פעמיים מפי המורה שלו, אלא יש לנו גם היכולת לחיות אותו ללא הרף: לדחוף את עצמנו מעל ומעבר לגבולות ההבנה שלנו ולגבולות הנוחיות שלנו בעבודתנו הרוחנית. מכיוון שזוהי הדרך היחידה שתביא אותנו לחיות באמת את המטרה שלשמה הגיעה הנשמה שלנו אל העולם הזה.
