אני תמיד מוצא שמעורר השראה כאשר אחת הנשמות הגדולות - במקרה זה הרמב"ם, רבי משה בן מיימון - חולקת עמנו השראה אלוהית שהוא או היא קיבלו. הוא כותב: "התגלה לי סוד עצום. אם תבינו את הסוד, כל הספקות ייעלמו. אם תבינו את הסוד, הסודות העליונים של הבורא יתגלו לכם."
ומה שהוא כותב אינו חדש לאף אחד מאתנו, אבל אני חושב שהרמה והחשיבות של הדברים יאפשרו לנו, יש לקוות, לזכות ברמה חדשה של שבת "שמות": רמת החיבור המודע של האדם והדבקות שלו באור הבורא היא הרמה שבה אור הבורא מאיר אליו, מגן עליו, ושולח לו אור ושפע.
כמה מאתנו במשך היום, או אולי אפילו לפעמים במהלך התקשורות הרוחניות שלנו, חושבים באופן מודע על אור הבורא, מחברים באופן מודע את המחשבה שלנו לאור הבורא? זה צריך להיות לפחות כאשר אנו עושים את התקשורות שלנו, כאשר אנו מתפללים, וכאשר אנו קוראים בזוהר, אבל כמה מאתנו באמת מחברים באופן מודע את המודעות שלנו לאור הבורא? זה למעשה עד כדי כך פשוט, ועד כדי כך חזק.
אנו עדיין לא נמצאים שם, ואנו לא אמורים להיות שם עדיין, אבל, כפי שאומר הרמב"ם, אדם שמגיע למצב שבו המוח שלו מחובר לבורא במשך 24 שעות, וזה אומר שהוא חושב על אור הבורא שקיים, בין אם הוא עובד, בין אם הוא מתפלל, לומד, או אוכל, והמוח שלו דבוק תמיד לבורא, יהיה תמיד מוגן ויהיו לו אור וברכות שיבואו עם החיבור והדבקות לאור הבורא. לכן, אומר הרמב"ם, "התגלה לי שכל אדם שחווה אי פעם חושך או כאב, אפילו הנביאים והנשמות הגדולות שחיו אי פעם, החושך והכאב באו אליהם רק בזמנים שבהם המודעות שלהם נפרדה מאור הבורא."
אם כן, נניח שמישהו מקדיש בבוקר עשר דקות או שעה לחבר את המוח ואת המודעות שלו לאור הבורא. אז, למרבה הצער, למרות שזה לא צריך להיות כך, הוא הולך לעבודה ובמשך עשר השעות הבאות המוח שלו לגמרי מנותק. המוח שלו נמצא רק בעבודה, והוא אפילו לא חושב על אור הבורא המקיף אותו, על אור הבורא שמברך אותו, על אור הבורא שנמצא אתו. ואז, יש לו עשר שעות של ניתוק מוחלט של המוח והמודעות שלו מאור הבורא. וכמות הזמן של הניתוק, כותב הרמב"ם, היא גם מידת הפתח שזמין לשליליות להיכנס.
הוא אומר שלא רק הזמן שבו השליליות נכנסת אל האדם תלוי בזמן שהמודעות שלו מנותקת מאור הבורא, אלא גם כמות החושך וכמות הכאב תלויה במידת הפתח שהאדם משאיר לחושך להיכנס. לכן, כמות זמן הניתוק קובעת את מידת הפתח שדרכו נכנס החושך. אבל אם האדם, שוב, יכול להילחם בזה וכל הזמן מחבר את המוח שלו לאור הבורא, האדם הזה, הוא אומר, לעולם לא יחווה כאב או חושך. וזה לא שמור רק לנשמות נעלות; כל אחד, הוא אומר, שיכול לשמור על פחות מרחק בין הזמנים של חיבור מודע, מגביל את כמות החושך שיכולה להיכנס אל חייו. זה, הוא אומר, גם סוד המלים "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", "כשם שאתה אתי, כך אני אתך."
למרבה הצער, אני חושב שיש זמנים, אפילו בתפילות הבוקר, שבהם המודעות שלנו אינה תמיד "אני חושב/ת על אור הבורא ומחבר/ת את המוח שלי לאור הבורא", אבל זה בבוקר, ואנחנו לא יכולים להרשות לכל שאר היום להיות בלי חיבור מחודש מתמיד של המודעות שלנו לאור הבורא. ושוב, זה יכול להיות במהלך העבודה וזה יכול להיות כשאנו אוכלים. זה לא מחייב את המוח שלנו להיות שם תמיד, אלא שכל חצי שעה, או כאשר אנו לוקחים הפסקה ואוכלים חטיף, למשל, נוכל להזכיר לעצמנו שאנו נהנים מהחטיף בזכות אור הבורא. אז אנו מתחברים מחדש תוך מחשבה של חמש שניות, ובמקום לאפשר לעשר שעות לחלוף כשהמוח שלנו מנותק מאור הבורא, יהיה עכשיו הניתוק רק למשך שעתיים, ואז רק למשך שעה, וכך הלאה.
כאשר אדם מסוגל לחבר את המוח שלו באופן קבוע בצורה כזו, שום נזק לא יכול להתרחש בחייו. עכשיו, כמובן, להגיע מהמצב שבו אנו נמצאים עכשיו, זה לא יתרחש ביום אחד, אבל לפחות אנו חייבים לשאוף ולחתור לכך. אנו חייבים להבין שכל חושך שאנו חווים נובע מן הניתוק של המוח שלנו מאור הבורא. חיבור מתמיד של המוח שלנו אל אור הבורא פירושו הגנה מתמדת וברכות מתמידות. הרמה והזמן של הניתוק היא המדד המדויק לכמות החושך הכאב שיכולים להיכנס אל חייו של האדם.
אם כן, בואו נוודא שבכל יום, לא תחלופנה שלוש שעות בלי חיבור מחודש של המוח שלנו לאור הבורא. כיוון שרמת חיבור המוח שלנו לאור הבורא היא רמת האור וההגנה שאנו מקבלים ויכולים להביא באופן מתמיד אל חיינו. כפי שאנו יודעים, הכל זה מודעות; אבל כמה מאתנו חיים בהתאם לכך?
אני חושב שלפעמים נחוצה הבנה חדשה כמו זו כדי שאדם יוכל לפחות להתחיל לשאוף ולחתור לכך. שום נזק לא יכול להתרחש בחייו של אדם שיכול לשמור על מודעות תמידית של חיבור לאור הבורא; רק ברכות יכולות לבוא אליו. לכן אנו חייבים לשאול את עצמנו בכל יום ויום: האם יש לנו אפילו חצי השעה הזו בבוקר או בלילה שבה המוח שלנו מחובר לגמרי? בואו נקבל על עצמנו לפחות את זה. אבל אז מה לגבי 12, 14 או 16 השעות שבין לבין? אנו לא יכולים להשאיר פתח כזה גדול. אנו חייבים לוודא שאנו כל הזמן עוצרים כדי לחבר מחדש את המודעות שלנו לאור הבורא. מפני שאם נעשה זאת - והמידה שבה נעשה זאת - אז נסגור את חלון האפשרות של החושך, הכאב והסבל להיכנס אל חיינו. זה סוד ותגלית חשובים מאוד ואני מקווה שכולנו נזכה להתחיל לחיות לאורם.
