לראות מעל ומעבר לאשליית העולם הזה

השבת שחלה במהלך עשרת הימים שבין ראש השנה ויום כיפור נקראת "שבת שובה". השנה, זוהי השבת של פרשת "וַיֵּלֶךְ".

"כולנו חיים ופועלים בתוך ממד האשליה הזה."

פרשת "וַיֵּלֶךְ" כוללת את כל הלימודים שנתן לנו משה רבנו לפני שעזב את העולם הזה. ובתחילתה, אומר משה משהו מאוד מוזר לבני ישראל: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא". [דברים, פרק לא', פסוק ב']. מה פירוש הדבר? רש"י, המקובל הגדול, אומר לנו שפירוש הדבר הוא שמשה אומר, בעצם, "אין לי יותר גישה לחכמה, ולכן, איני יכול לתת לכם אותה." אדם צדיק, לפני שהוא עוזב את העולם, מכיל את כל האור שהתגלה לו או לה. כשאנו יודעים זאת, כיצד יתכן שמשה אמר שהכל חסום בפניו עכשיו? זה לא נשמע הגיוני ואי אפשר להבין זאת כפשוטו. אם כן, מה הסוד כאן?

הסוד כאן הוא שהעולם הזה הוא אשליה. במלים פשוטות, כל מה שאנו רואים, חושבים או חווים, אינו אמיתי. אנו מאמינים, למשל, שאנו קוראים את הזוהר, את התורה, או את מילותיו של רש"י ומקובלים אחרים ומבינים אותם. אבל, מה שאנו מבינים הוא למעשה חכמה מופחתת ומכוסה. במשך 40 שנות מנהיגותו, משה לימד את בני ישראל רק את הגרסה המופחתת והמכוסה של התורה, אותה הם יכלו להבין, וזוהי גם רק הגרסה שאנו יכולים להבין. לכן, החוויה שלנו, אפילו חווית מילותיו של משה, היא הבנה מופחתת.

המקובלים מלמדים שכאשר הגיע משה לימיו האחרונים בעולם הזה, הבורא אמר לו: "אני אתן לך הכל". משה כבר קיבל את 49 שערי הבינה, החכמה, והשער החמישים נגלה לו באותו יום. וכאשר משה היה מחובר אל הממד הזה, הוא כבר לא יכול היה יותר לדבר אל אף אחד, מכיוון שמסגרת ההתייחסות של בני ישראל הייתה שונה לחלוטין מהאמת. ולכן, כאשר אומר משה : "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא", והוא מתכוון לומר בכך "איני יכול יותר לדבר אליכם, איני יכול יותר ללמד אתכם", זה לא מפני שאיבד משהו, אלא מכיוון שקיבל הכל. הם לא יוכלו יותר להבין אפילו מילה אחת ממה שיאמר, מכיוון שהם עדיין חיים בממד האשליה.

"כאשר יש לנו המודעות הזו, כל החושך משתנה לאור."

וכולנו חיים בתוך ממד האשליה הזה ולוקחים בו חלק, כל רגע בכל יום. לכן, החכמה וההבנה שאנו חושבים שאנו מקבלים שווים כקליפת השום. כמובן, כל חיבור לזוהר או לתורה או לכתבי המקובלים מעניק לנו אור גדול, אבל אור אמיתי, חיבור אמיתי, אינו בר השגה מהמקום בו אנו נמצאים. וכאן אנו חייבים להתחיל, מתוך הידיעה שכל מה שאנו רואים וחושבים מבוסס על עולם האשליה שבו אנו נמצאים.

כדי לחזק את ההבנה הזו, אני רוצה לחלוק עמכם סיפור:

מדובר על שני תלמידים גדולים של המגיד ממזריץ'. רב שמלקה מניקולסבורג ורב פנחס, אחיו. הם שאלו את המגיד ממזריץ': כאשר אדם רואה וחווה חושך, כאב ושליליות, כיצד הוא יכול לברך אותם, ולראות ולחוות אותם אך ורק כאור?

המגיד ממזריץ' ענה להם:"אני לא האדם הנכון שיכול להעלות אתכם למצב הזה, לכו אל התלמיד שלי, רבי זושא מאניפולי." אם כן, הם הלכו אל רב זושא וסיפרו לו שהרב שלהם, המגיד ממזריץ', שלח אותם אליו כדי שילמד אותם. הם שאלו, "איך נוכל להגיע למצב מודעות שבו נראה שליליות, ונחווה כאב וחושך, אבל נראה זאת כברכה?" רב זושא ענה להם: אין לי שום מושג מדוע המגיד ממזריץ' שלח אתכם אלי כדי שאלמד אתכם את הלימוד הזה, כי מעולם לא התרחש בחיי שום דבר שלילי."

אלה מכם המכירים את הסיפור על רבי זושא יודעים שהיו לו חיים קשים מאוד; אם היינו מתבוננים בו מבחוץ, היינו רואים כאב וחושך. ובכל זאת רב זושא אמר: "איני יודע מדוע המגיד ממזריץ', המורה שלנו, שלח אתכם אלי כדי שאלמד אתכם את המודעות של הברכות שבתוך החושך, מכיוון שמעולם לא חוויתי שום דבר שלילי." וזה הסוד שמשה רוצה לתת לנו בשבת הזו שבין ראש השנה ויום כיפור; יש מצב מודעות שאנו חייבים להגיע אליו, שבו אנו מבינים שכל כאב או חושך שאנו חווים בנויים על השקר והאשליה של העולם הזה.

משה אומר לבני ישראל: "באתי עכשיו למקום הזה בו אני רואה שיש רק אור; אין כל חושך, אין כל כאב. ואני רוצה להעלות אתכם." בשבת "שובה", משה בא אלינו ואומר: "קחו את כל העצב שלכם, קחו את כל החושך שלכם, ובואו לצדי, למקום שרואה רק טוב, ברכות ואור." אבל קודם כל, עלינו להאמין שאותו ממד קיים, ולדעת שזו לא רק אחת המתנות הגדולות ביותר האפשריות, אלא שהמתנה הזו זמינה גם לנו. רב זושא ומשה רבנו חוו מצב זה, שבו לא הייתה - ולעולם לא יכולה להיות – שום חוויה של כאב או שליליות. ואנו חייבים לדעת שבשבת "וַיֵּלֶךְ", שבת "שובה", משה רוצה לתת לנו את המתנה הזו.

בשבת "שובה", אנו יכולים לבקש מודעות שרואה מעבר לאשליה של העולם הזה, שחווה רק אור, ולעולם לא חושך או שליליות. וכאשר יש לנו המודעות הזו, כל החושך משתנה והופך לאור, וכל שיפוט וביקורת הופכים לחסד ורחמים.