איך עוזרים לחבר/ה השרוי/ה בייאוש ובדיכאון?
זו הייתה הכותרת של מאמר שקראתי בניו יורק טיימס מוקדם יותר השנה. הוא נכתב על ידי בעל הטור דיוויד ברוקס, שסיפר - בכאב רב - על החוויה שעבר כשראה את חבר ילדותו נאבק בדיכאון קשה, מחלה שגרמה לכך שהתאבד. החוויה הזו גרמה לו סבל רב מכיוון שלא ידע איך להיות שם עבור חברו שסבל. הוא נאבק למצוא את המלים הנכונות, למצוא את גישת התמיכה הנכונה, והיה נבוך מאוד בגלל תחושת האין-אונות שחש. הוא כל כך רצה לעזור, אז מדוע לא יכול היה?
לאחר מות חברו כתב לו חבר משותף שלהם, והקטע הזה מאותו מכתב נשאר בזכרוני:
"חברות אמיתית מעניקה סיפוק עמוק, אבל היא גם מטילה עלינו פגיעות ומחויבויות, ולהעמיד פנים שאין זה כך פירושו להמעיט בערכה של הידידות."
כשאני חושבת על זה ואפילו כשאני כותבת את הבלוג הזה עכשיו, יש לי חברים רבים שסובלים מכאב בלתי נתפס לנוכח טרגדיה. אמנם זה לא בדיוק כמו לראות חבר נכנע לאט למחלת נפש, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי באותה מידה. איך נוכל לדאוג איש לרעהו כשאין לנו מושג איך לעשות זאת? כשהחושך שהם מתמודדים אתו אינו מובן לשנינו? קל לעשות מה שדיוויד ברוקס עשה בסופו של דבר כברירת מחדל: להתנהג כאילו הכל יהיה בסדר בתקווה שזה יעורר את האדם האחר לראות שגם מצבו יהיה בסדר. יש בכך טעם, ובכל זאת, זה עדיין לא מעשה תומך. הוא אדם טוב, הוא מתחשב להפליא, והוא רוצה להיות שם עבור חברו, אבל זה מסתכם למעשה, בסופו של דבר - כמו עבור כל כך הרבה מאיתנו – אך ורק במה שהיינו רוצים.
זה נשמע הגיוני, נכון? אנחנו מדמיינים מה היינו רוצים אם אנו היינו אלה שנאבקים, וזה מה שאנו נותנים. לפעמים, זה יכול להיות דבר טוב ויכול מאוד לתמוך, במיוחד אם עברנו חוויה דומה. אבל לעתים קרובות יותר מאשר לא, לא זו הדרך הטובה ביותר להיות חבר/ה. ומול האתגרים האדירים שעמם מתמודדים רבים כל כך בקהילה שלנו - חברים ובני משפחה כאחד - איך אנו עושים זאת?
התשובה היא אמפתיה ופגיעות רדיקלית.
לפני כמעט 15 שנה, עלתה ברן בראון עלתה על במת TED כדי לשתף על פגיעות, ומאז נצפתה ההרצאה הזו יותר מ-20 מיליון פעמים. היא נמצאת במקום ה-5 ברשימת עשרת הגדולים של הרצאות TED הנצפות ביותר בכל הזמנים. היא גם נתנה הרצאה על כוחה של האמפתיה וכיצד פגיעות היא חלק הכרחי של היכולת ליצור הזדהות. ההרצאה הזו - שהפכה לשיחה מונפשת מנחמת מאוד בין דוב לצבי - נצפתה גם היא למעלה מ-20 מיליון פעמים. אני מציינת את הפופולריות של הסרטונים האלה מכיוון שפגיעות אמיתית ואמפתיה אמיתית הם משהו שרבים מאיתנו חוששים ממנו בדרגות שונות, אבל אם לשפוט לפי אחוזי הצפייה בשני הסרטונים הנוגעים לנושאים אלו בדיוק, כך אנו רוצים להיות. ואני חושבת שזה מתחיל בזיהוי הרצון שלנו להיות שם באמת עבור החברים הפגועים שלנו.
לאחר מכן, עלינו להכיר גם בפגיעות הנדרשת לשם כך. באותו סרטון, ברן מציינת שכדי להזדהות באמת עם מישהו, עלינו להתחבר לחלק מעצמנו שמבין כאב. שמבין פחד ואובדן ואבל. זה קשה לכולנו, אבל זה חיוני אם אנו רוצים באמת לפנות מקום לחברים הסובלים שלנו - גם אם מה שהם עוברים הוא משהו שאין לנו קשר אליו. אנחנו חייבים לנסות.
וזה מה שמביא אותי אל השורה התחתונה: שחרור הפחד לטעות. אני זוכרת שבעקבות הלידה של בני ג'וש, התחלתי לבודד את עצמי, מכיוון שבכל פעם שבה הייתי בקרבת אחרים, יכולתי להרגיש שהם לא יודעים מה לעשות. זה גרם לי להרגיש שונה ומוזרה, ולמרות שהם התכוונו לטוב - הם לא רצו לעשות או לומר את הדבר הלא נכון - וזה הסתכם בכך שהרגשתי אפילו פחות תמיכה. רק בשיחה עם מכרה חדשה שהפכה בסופו של דבר לאחת החברות הטובות ביותר שלי, זה השתנה. היא הקשיבה לי במלוא תשומת הלב במהלך השיחה מבלי להטיל עלי שום רגשות משלה לגבי המצב. בלי רחמים, בלי התנצלויות. היא פשוט הייתה שם.
הבנתי שכל מה שאני זקוקה לו זה להישמע ולהיראות במלואי בתוך החוויה שלי. לא הייתי זקוקה לאף אחד כדי לפתור את המצב כי בסופו של דבר, לא היה מה לפתור. עם זאת, כשאנו רואים מישהו שאנחנו אוהבים נאבק, כל מה שאנחנו רוצים זה לפתור את המצב. אנו רוצים לתקן את המצב. והרצון הזה, עם כוונות טובות ככל שיהיה, הוא סוג של פחד. קריאת תיגר על הפחד הזה פירושה להיכנס אל האזור הפגיע ביותר עבור כולנו: ההסכמה לכך שאין אנו יכולים להציל את יקירינו מכאב, אנו יכולים רק לעמוד לצדם, אנו יכולים להחזיק את ידם, ואנו יכולים להיות מספיק אמיצים כדי להיות פשוט עדים, להקשיב, ולראות אותם בתוך החוויה שלהם מבלי לנסות לשפר או לשנות אותה.
חברות היא כוח עבורנו. חברות היא בני זוג, היא הבעלים שלנו, הנשים שלנו, הקהילה שלנו. אם כולנו נוכל לדחוף את עצמנו אפילו יותר בזמנים שבהם חבר/ה עובר/ת תקופה קשה, במיוחד עכשיו ברגע המשבר הזה, יהיו חיינו טובים יותר בזכות כך, ואפילו יותר מזה, העולם כולו יהיה טוב יותר בזכות זה.
