כאשר אנו מתקרבים אל שמחת תורה, אנו מגיעים לסופו של תהליך יפהפה ומעורר יראה. כל צעד ושלב עוצב ומוכן עבורנו בצורה מופתית כדי שנוכל להתקרב אל עצמנו ולמצוא את דרכנו חזרה אל הבורא. בורכנו באנרגיות עצומות שהן נביעות האור ב-21 הימים האחרונים, ועשינו מאמץ עצום גם כדי להשיג חוכמה גדולה יותר וגם כדי להתחבר עם כל מה שניתן לנו מן המימד הקוסמי. כעת, לפני סגירת החלונות, יש לנו רגע להתבונן אחור ולבחור לעצמנו את הדרך בה אנו רוצים ללכת כאשר גזר הדין נחתם.
ואין כלי טוב יותר שיעזור לנו בעבודה הזו מאשר הזוהר עצמו. כפי שאומר לנו הזוהר בפרשת פנחס, החל מפסוק כ"ז וכלה בפסוק ל"ג:
אמר רבי חייא לרבי אלעזר: אלו הימים שמן ראש השנה עד יום האחרון של החג אני רוצה לעמוד עליהם... סוד אלו הימים הוא סוד החכמה בין קוצרי השדה... ביום שמיני העצרת, הוא שמחת תורה, כי אז הוא זיווג הגוף, דהיינו של קו האמצעי שנקרא גוף. שהוא זיווג של הכל, שהוא כולל הן זווג השמאל של ראש השנה ויום הכיפורים, והן זווג הימין של חג הסוכות. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל, להיות הכל אחד, וזהו שלמות הכל. וזה הוא ודאי היום של ישראל, וגורל שלהם לבדם, שאין בו חלק לאחר. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, עליהם כתוב, "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך". [דברים פרק י"ד פסוק ב'].
מה עלינו להבין מזה?
אנו יודעים מנקודת מבט קבלית כי לא האור ולא הכלי לא נעשו מתוך בחירה שלנו: האור וכל מה שנובע ממנו – קו ימין והנשמה שלנו - תמיד היה, הווה ויהיה; הכלי – קו שמאל, היקום שלנו, הגוף שלנו וכל חלקיו לפרטי פרטיהם הם תוצר של הבריאה. קו אמצע, לעומת זאת, הוא תוצאה של הבחירות שלנו. באמצעות רצוננו החופשי, צמצום הרצונות האנוכיים שלנו כדי להיות דומים יותר ויותר למקור שלנו, אנו יוצרים את חוט הלהט, ובדרך זו נעשים לסיבה היוצרת את האור בחיינו ובעולם הזה.
עם נקודת המבט הזו, נוכל להיפתח ולהבין היטב היכן למקם את המודעות שלנו בבואנו אל שמחת תורה.
בראש השנה וביום הכיפורים, שהם חלק מעשרת ימי תשובה, יש אינסוף חומר ומידע לאסוף וללמוד, וצעדים שעלינו לנקוט בהם בבואנו לטהר את קו שמאל. בחג הסוכות, יחד עם ארבעת הימים הקודמים לו, יש לנו אחד-עשר יום לעסוק בקביעת המנהגים שייסדו ויבססו חסד ורחמים בעולם הזה – את קו ימין. השלב האחרון בעבודה הזו הוא שמפעיל למעשה את כל מה שנעשה קודם לכן. שמחת תורה היא הצעד, היא הפעולה שמדליקה את האור.
הרב ברג היה תמיד מסב את תשומת הלב לכך שמעט מאוד כתוב על התקשורת של הסעודה השלישית של שבת. הוא אמר שמעט מאוד מקומות עדיין עוסקים בתקשורת הפשוטה הזו שיש בה שיר, קידוש ואכילת פיסת לחם תוך אמירת "המוציא לחם מן הארץ". ועם זאת אנו יודעים שהסעודה השלישית היא החזקה מכולן, מכיוון שהיא מפגישה יחד את מכלול האנרגיה של השבת, בנקודת השיא של היום הקדוש הזה. כך גם בשמחת תורה. יש מעט מאוד מה ללמוד עליו, ואפשר גם לומר שיש מעט מה לעשות בו. לכן, כל מה שמתבקש מאיתנו הוא לבחור, מרצוננו החופשי, לקבל את הדרך הרוחנית ממקום של ודאות ואושר, ממקום של מלאות ולא חוסר, ממקום של אהבה ולא צורך. עם כל השמחה שבנו, עם כל הכוח שיש בנו כדי שנוכל להיות אדונים לגורלנו, אנו מקבלים את התורה ורוקדים, אנו מוציאים עכשיו את כל האור שקיבלנו במשך כל החג מן הכוח אל הפועל.
מן הזוהר אנו יכולים להבין שכל התקשורות האחרות הקודמות לשמחת תורה מביאות לידי ביטוי תשתית ומנגנון קוסמיים שנבנו עבורנו ולמעננו, אך שמחת תורה היא המתנה הגדולה ביותר שהעניק לנו הבורא – הבחירה החפשית להיות אדונים לגורלנו והיוצרים של חיינו. כאן כאילו אומר הבורא: "עכשיו, לאחר שהנחתי את כל החלקים במקומם בצורה מושלמת עבורכם, אני משאיר את הבחירה לכם." עם הבחירה שלנו, עם המודעות שלנו ועם מעשינו בשמחת תורה אנו מקבלים על עצמנו את העבודה הרוחנית ומדליקים את האור. זה מסביר את המסר של הזוהר: " וזה הוא ודאי היום של ישראל, וגורל שלהם לבדם, שאין בו חלק לאחר."
מראש השנה ועד סוכות, עשינו כל שביכולתנו כדי לטהר את עצמנו, כדי לקבל את אהבתו של של אהובנו, להיות ראויים לקבל את אהבת הבורא. בשמחת תורה, זה התור שלנו, של בני האדם, להביע את אהבתנו לבורא על ידי קבלת התורה - מתנת אהבתו.
כפי שמסכם כל כך יפה הזוהר: "אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, עליהם כתוב, "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך". [דברים פרק י"ד פסוק ב'].
