לרוחניות יש הרבה מרכיבים. כמובן, ישנו הלימוד שבאמצעותו אנו יכולים להבין את עמקות גדולתו של הבורא. ישנה גם התפילה, ערוץ שבו המלים והמחשבות יכולות לחבר אותנו עם אורו הנצחי של הבורא. שניהם חשובים, ועם זאת יש מרכיב נוסף, שאני מרגישה שהוא הדבר החזק ביותר לרכישת אורח חיים רוחני עם כל הברכות והמילוי הנלווים אליו.
אני אוהבת לקרוא לו רוחניות בפעולה. מכיוון שאין שום דבר שמייצר יותר חיוביות בעולם מאשר פתיחת הלב שלנו זה לזה, או הושטת יד לנזקקים.
"להתפלל לבורא זה יפה וללמוד את הבורא זו דרך להארה, אבל להיות כמו הבורא זה באמת אלוהי."
בפרשה בזוהר שאנו קוראים השבוע, יש סיפור על ילד קטן בן שש, הנקרא ינוקא, שהייתה לו מתנת הראייה הרוחנית. כאשר שני מבקרים נכנסו לביתו [שהיו נשמות צדיקות, דרך אגב], הוא יכול היה "לראות" שהם לא התפללו את כל הברכות. הוא יכול היה "לראות" שהם לא הציבו ערוצים רוחניים מסוימים במקומם באותו יום. לא רק שזו עדות לעובדה שלילד קטן יש בדרך כלל יותר גישה למימד הבלתי נראה מאשר למבוגרים, אלא בהמשך הסיפור, נמצא לימוד גדול.
לאחר שהילד הקטן מעירלשני הצדיקים האלה, הם נדהמים. הם מאשרים שכן, הוא צודק - הם דילגו על התקשורות שלהם. אבל אז הם מסבירים את הסיבה: הם היו עסוקים בעזרה לזוג שהתחתן, אבל לא היו לו משפחה או חברים שיעזרו להם ויתמכו בהם. הם החמיצו את ה"זמן" שלהם עם הבורא, מפני שהם הוציאו את הלימוד מהכוח אל הפועל. הם ידעו שהמעשה הזה של נתינה אמיתית, שעבורה לא יקבלו שום תגמול, היה המעשה החשוב ביותר אותו בוקר.
איזו תזכורת מצוינת! קל כל כך ליפול לשגרה בעבודה הרוחנית שלנו ולשכוח את הסיבה שלמענה אנו עושים את העבודה הרוחנית הזו מלכתחילה. באמצעות התורה, אנו מבורכים בהנחיות ברורות, אבל אסור לנו לשכוח לעולם את האמפתיה, הנדיבות, טוב הלב והכבוד האנושי; מכיוון שהם אלה שבהכרח משנים את העולם.
זה מזכיר לי שכאשר הבורא ברא את העולם, הוא עשה זאת עם חוקי הטבע. אבל הוא גם ברא נקודות מסוימות בזמן ובמרחב, שבהן יהיו יוצאים מהכלל לחוקים האלה, כפי שהשמש עמדה בשמים עבור יהושע. הוא הדבר בדרך הרוחנית שלנו. לכולנו יש זמנים שבהם אנו נקראים לעזור למישהו אחר, להקריב משהו משלנו. הנקודה שיש לזכור היא שכאשר הדבר מגיע לנתינה, אנו אלה שמרוויחים באמת מעסקת החליפין.
בפרשת השבוע בתורה ["דְּבָרִים"], נוזף משה בבני ישראל, לא מתוך בוז או כעס, אלא מתוך אהבה. הוא עזר להם לראות את המקומות שבהם הם היו חייבים להשתנות. הוא ידע שהם חייבים לעמוד על רגליהם. הוא ידע שהם חייבים ללמוד להחליט - לא כדי להיראות טוב או להתאים לסביבה, אלא כדי להגדיל את הטבע הרוחני שלהם, בדיוק כפי ששתי הנשמות הצדיקותעשו בסיפור שבזוהר. זו המתנה שגם כולנו מקבלים השבוע.
זה השבוע להדגים רוחניות בפעולה. ההיבט הנצחי שלנו מחפש תמיד דרכים לחלוק, לדאוג, להתפלל עבור אחרים, לתת ולקבל אהבה באופן חופשי. בואו נישאר פתוחים כל הזמן לאפשרויות שצצות ועולות.
