בפרשת "מַסְעֵי" יש דיון בכל הנסיעות של בני ישראל במדבר, ולקראת הסוף, מתרחש משהו מוזר מאוד. במשך 40 שנה הוביל משה את בני ישראל במדבר, אומר להם שהם הולכים להיכנס לארץ ישראל. כשהם סוף סוף עומדים לחצות את הנהר כדי להיכנס לארץ, שני השבטים, ראובן, גד וחצי שבט מנשה אומרים שהם אינם רוצים ללכת. הם אומרים למשה שהם מאושרים עם האדמה שיש להם בעבר הירדן והם רוצים להישאר שם.
"מטרת חיינו היא, למען האמת, לא להתחבר אל האור הקל, או הגלוי, של הספירות התחתונות, אלא אל האור הגנוז של הספירות העליונות".
כאשר אנו קוראים את הפרשה הזו בתורה ואת הפירושים עליה, הבחירה שלהם נראית כשלילית. אבל כאשר עומד משה לעזוב את העולם, הוא מדבר על האדמה הזו ומשבח את החלטתם. הוא אומר: "זו האדמה הטובה ביותר, והבחירה שלהם הייתה הבחירה הטובה ביותר. האדמה שהם בחרו היא המקום שבו אור הבורא באמת התגלה." אם כן, כיצד אנו מבינים את שתי המציאויות הסותרות הללו?
כדי להתחיל להסביר זאת, חולק עמנו הזוהר לימוד על עשר הספירות, שדרכן זורם האור למטה אל העולם שלנו. שבע הספירות האחרונות, או התחתונות, נחשבות לאור הנגלה, ושלושת הספירות העליונות נחשבות ל"אור הגנוז", האור הנסתר. ואנו לומדים בקבלה, שמטרת חיינו, למען האמת, אינה להתחבר אל האור הגלוי, שקל להתחבר אליו, אל אור הספירות התחתונות, אלא להתחבר אל האור הגנוז של שלושת הספירות הגבוהות יותר.
מדוע? מכיוון שכאשר אנו מדברים על הבאת קץ לכאב, לסבל ולמוות בעולם שלנו, זה לא יתגלה באמצעות שבע הספירות התחתונות, שמייצגות את הזמנים שבהם הדברים קלים, שבהם אנו נלהבים ונרגשים, או כאשר מתעוררת בנו ההשראה להתחבר לבורא, אלא באמצעות השלוש העליונות, באמצעות האור הגנוז.
"אם נבלה את כל ימינו בהתחברות לאור רק כאשר אנו מלאי השראה, אז לא נתחבר אל האור.”
הזוהר אומר לנו שאחרי שרבי שמעון בר יוחאי עזב את העולם, התלמידים שנשארו כאן אחריו היו שרויים בכאב עצום. תלמיד שהכאב שלו היה גדול במיוחד היה רבי חייא, שבילה יום ולילה עם מורהו לפני עזיבתו את העולם, וכאבו היה גדול כל כך, עד כי נפל על האדמה, בוכה. הוא היה חייב למצוא דרך להתחבר מחדש למורה שלו, ולכן הוא צם, מכיוון שצום שובר לעתים קרובות את החומות של העולם הפיזי ומאפשר לנו להתחבר אל אור הבורא. אם כן, רבי חייא צם במשך 40 יום מתוך כוונה שבאמצעות הצום הזה הוא יוכל לראות שוב את המורה שלו. אבל, לאחר 40 יום, הוא שמע קול משמים, שאמר לו שאין לו זכות לראות את מורו. אם כן, מה הוא עשה? רובנו היינו בוודאי מוותרים, אבל רבי חייא לא ויתר. הוא החליט לצום עוד 40 יום, שאחריהם באו אליו בחזון גם המורה שלו רבי שמעון וגם בנו של מורו, רבי אליעזר.
לאחר מכן מדבר כל הקטע של הזוהר על הלימוד והחזון שקיבל מהם רבי חייא. אבל יש חלק אחד שאותו הייתי רוצה לחלוק במיוחד, מכיוון שהוא מתייחס אל הסתירה שבה אותו דבר יכול להיראות גם שלילי וגם חיובי. כאשר רב חייא ראה את החזון הזה והתחבר מחדש למורהו, נאמר שרבי שמעון הכריז: "למי מכם יש הכוח להפוך חושך לאור, והיכולת לטעום מתיקות במה שאחרים טועמים רק מרירות? אם אתם מסוגלים להשיג את הרמה הזו בעולם הזה, אז יש לכם היכולת להתחבר אל האור האמיתי של הבורא, אל האור הגנוז,
"יש לכם היכולת להגשים מה שבאתם לעולם הזה כדי להגשים.”
אנו חייבים לשאול את עצמנו, לכן, איזה סוג של אדם אנו; האם יש לנו היכולת להיות במצב שלילי מאוד ולראותו כחיובי, לשנות אותו לחיובי? מכיוון, שכפי שאנו לומדים כאן, אור שהוא גנוז הוא אור גדול יותר, ומטרת שהותנו כאן בעולם הזה אינה רק למשוך וליהנות מהאור שכבר התגלה, אלא לשנות את החושך שבתוך האור הגנוז, ואז לגלות אותו. אנו מתחילים לעשות זאת כאשר אנו משנים את האופן שבו אנו ממקדים את העבודה והחיבור הרוחניים שלנו.
כאשר אנו מבינים שמטרת שהותנו כאן בעולם הזה אינה רק עבור הרגעים השמחים ומלאי ההשראה, אלא עבור היכולת לטעום מרירות כמתיקות ברגעים החשוכים יותר, זה מעניק לנו הבנה שונה לגבי קיומם והתרחשותם של הדברים השליליים לכאורה, ולכן, כיצד להתחיל לחוות אותם. כשאנו יודעים שהתוכניות של האגו שלנו אינן תמיד התוכניות הנכונות, ושהמצב המוצג בפנינו הוא בדיוק המצב המושלם שאנו צריכים, אנו מגיעים למקום שבו אנו מסוגלים לשנות חושך לאור ולטעום מרירות כמתיקות, מקום שמחבר אותנו, בסופו של דבר, אל האור הגנוז ואל המטרה שלשמה ועבורה הגענו אל העולם הזה.
