בפרשת "וַיֵּשֵׁב" יש לימוד על ההבנה ששום דבר לעולם לא קורה לנו; אפילו הדבר הנורא ביותר שמישהו יכול לעשות לנו בא ישירות מהבורא. וברגע שנבין זאת, נוכל להכניס נסים אל תוך חיינו, מכיוון שכל עוד אנו מאשימים אדם אחר בדברים שעשה לנו, במקום לראותם כבאים ישירות מן הבורא, אנו סוגרים את עצמנו מלקבל את האור.
”אנו יכולים להביא נסים אל חיינו“.
כאשר נתבונן בסיפור שבפרשת "וַיֵּשֵׁב", יוסף יכול היה להכין רשימה ארוכה מאוד של אנשים אותם יוכל להאשים. אחיו ניסו להרוג אותו ומכרו אותו לעבד, אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו וכאשר לא נכנע לה, האשימה אותו באונס, והוא הושלך לכלא. ואז, כאשר היה בכלא, ביקש משר המשקים עזרה, ונאמר ששר המשקים שכח אותו ואת הבקשה שלו.
מדוע חייב היה יוסף לעבור את כל הדברים הללו? מכיוון שכל עוד האשים אחרים, הוא לא יכול היה להפוך ליוסף הצדיק, ערוץ לאור גדול ולנסים גדולים בעולם הזה. לכן, הסיבה לכך שיוסף היה חייב לעבור את התהליך הזה הייתה לסלק מתוכו כל תחושה שגרמה לו להאמין שהוא קרבן. לאחר שנמכר על ידי האחים שלו, לאחר שכמעט נהרג על ידי אחיו, לאחר שהואשם על לא עוול בכפו וישב בכלא, הוא יכול היה להאשים את כולם. במקום, יוסף הגיע להבנה שכל זה בא ישירות מאור הבורא.
”זה בה אלינו מן הבורא, לכן זה אך ורק לטובתנו.“
בספר שמואל ב', פרק ט"ז, יש סיפור המבהיר את הנקודה הזו:
בנו של דוד המלך, אבשלום, קם נגדו והחליט שהוא יהיה המלך הבא. הוא ארגן מרד, ודוד המלך נאלץ לברוח עם חייליו. הוא ברח למקום בשם בחורים, וכאשר הגיע לשם, התחיל שמעי בן גרא, קרובו של המלך שאול, לא רק לקלל את המלך דוד, אלא גם לזרוק אבנים עליו ועל כל החיילים שהקיפו אותו. ואז אמר שמעי בן גרא למלך דוד: "מדוע כל זה קורה לך? מדוע בנך מנסה להרוג אותך, מדוע עליך לנוס על חייך? זה בגלל שהכרחת את המלך שאול לוותר על מלכותו. לכן, אתה נענש על ידי הבורא בגלל כל הדברים הנוראים, השליליים שעשית. הבורא ייתן את הממלכה לבנך אבשלום, והסיבה לכך שזה קורה היא שאתה אדם רע, רוצח."
אחד מחייליו של דוד המלך, אבישי בן צרויה, שמע זאת, ושאל אותו: "מדוע אתה מרשה לכלב המת הזה [כשהוא מתכוון לשמעי בן גרא] להתנהג בצורה כזו, לדבר אליך בצורה כזו, לעשות לך את הדבר הזה? תן לי ללכת ולהוריד את ראשו." אמר המלך דוד לאבישי בן צרויה: "אתה לגמרי לא הבנת מה מתרחש כאן. הוא מקלל אותי ועושה לי זאת "כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד" [שמואל ב, פרק ט"ז, פסוק י'] - הבורא אמר לו לעשות זאת. ולכן, אם הבורא אמר לו לעשות זאת, כיצד אני יכול להאשים אותו, איך אני יכול לכעוס עליו, איך אני אפילו יכול לרצות לפגוע בו?"
זו הצהרה מדהימה, ואני מקווה שכולנו נזכור אותה ונשמור אותה במוחנו במשך כל ימי חיינו - "כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל". הבורא אמר לו לעשות זאת. דוד המלך הבין שהכל בא מאור הבורא, ושהבורא אמר לשמעי בן גרא לקלל אותו. המלך דוד עשה הרבה מעשים רוחניים גדולים בימי חייו וגילה כמות עצומה של אור; אבל, נאמר במדרש שרק ברגע שבו אמר המלך דוד "כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל", הוא הפך להיות ערוץ גדול לאור ורק אז השיג את המטרה שעבורה הגיע לעולם הזה.
אין אנו יכולים, לכן, להשיג את המטרה שעבורה באנו אל העולם הזה, ולא משנה כמה אור נגלה, עד שנגיע אל הרמה הזו, הרמה של "כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל", הרמה שבה אנו יודעים שהבורא שולח לנו את האדם או את המצב, ואין את מי להאשים; המצב או האדם האלה באים אלינו מאת הבורא, ולכן זה רק לטובתנו. וכאשר נגיע אל הנקודה הזו, לא רק נשיג את המטרה שעבורה באנו לעולם הזה, אלא גם נפתח את עצמנו לנסים. מכיוון שכל עוד אנו מאשימים אדם אחר בגלל מה שמתרחש בחיינו, אנו לא מסוגלים להביא נסים גדולים אל חיינו, או אל העולם הזה.
רבים מאתנו יודעים את הרעיון הזה, אבל לא בדיוק חיים על פיו. אנו יכולים להתחיל לממש את המושג הזה ולחיות על פיו בפעם הבאה שמישהו יעשה או יאמר לנו משהו נבזי, בכך שנסגור ונשתיק כל מחשבה של היות קרבן, או כל כעס על האדם הזה, ובמקום, נזכור את המלים האלה: "כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל ". המעשה הזה, המלים הללו, באים ישירות מן הבורא. ואם נעשה זאת בעקביות, נוכל בסופו של דבר גם לגדול אל הרמה שהשיג דוד המלך וגם לפתוח את עצמנו כך שנוכל למשוך אלינו נסים בלתי מוגבלים.
