בתחילת פרשת "וַיִּגַּשׁ" כתוב: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"[בראשית פרק מ"ד פסוק י"ח]. יהודה, מנהיגם של אחי יוסף, "נִגַּש" אל יוסף, כלומר הוא הולך לדבר אתו, או לבוא לקראתו. ואז נאמר שזה מגיע לנקודה שבה יוסף, אחרי כל השנים הללו, אינו יכול עוד לעצור את עצמו ולא לגלות מי הוא באמת לאחיו, ולכן מסיים את כאבם וכאב אביהם, יעקב.
אם כן, הייתי רוצה להתמקד בסוד הטמון בפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", מכיוון שיש בו הבנה חשובה. ה"שפת אמת" אומר שהדבר הטוב ביותר לעשות בכל פעם שבה חווה אדם חוויה שבה נראה שאור הבורא אינו מתגלה, בכל פעם שבה אדם מרגיש כאב, אתגר או חושך, הוא מושג שהוא מכנה להתבטל, אשר פירושו, למעשה, "אני מקבל את מה שמתרחש ומבטל את עצמי לחלוטין".
"שבת "וַיִּגַּשׁ" נותנת לנו את היכולת לשבור את חומות השליליות".
מה מתרחש בדרך כלל כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצב בו אנו חשים כאב בעקבות משהו שהתרחש, או מתרחש? אנו נלחמים בזה. גם אם זה בלתי ניתן לשינוי כרגע, אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לא לקבל זאת. עם זאת, הדבר הראשון ש"שפת אמת" אומר שעלינו לעשות הוא להבין שאם זה מתרחש, אנו חייבים לקבל את זה לגמרי, כי לא משנה עד כמה זה נראה רע, זה בא מאור הבורא. עם ההבנה זו אנו יכולים לראות שכאשר נאמר "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", אין זה אומר שהוא בא אל יוסף ומתכוון לדבר אתו, אלא שהוא, במודעות שלו, נגש אל המצב. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" פירושו שיהודה בא לקראת אור הבורא שנמצא בתוך המצב ומתקרב אליו, ולכן מקבל אותו.
כשיהודה עומד שם, הוא אומר, "זה מצב נורא. נראה שהדבר הגרוע ביותר התרחש - בנימין הוא עבד במצרים, ולבו של אבי יעקב עומד להישבר והוא עלול למות בגלל המצב הנורא הזה, אבל אני חייב לקבל שזה מתרחש. אני צריך להכפיף את עצמי למציאות הזו, ולדעת שלמרות שזה נראה מטורף, זה אור הבורא". וזה מה שמתרחש בשבת "וַיִּגַּשׁ" ; זוהי עבודה על המודעות של יהודה ושל עצמנו, שכאשר אנו מגיעים אל מצב שלילי או אפל, אנו מקרבים את עצמנו אליו.
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" לא הייתה החלטה רגעית אחת; זה התרחש בזכות כל העבודה הרוחנית על המודעות שעשה יהודה. כמובן, זה היה רגע של כאב ומצוקה גדולים עבורו, ועם זאת הוא הבין שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות כדי לשנות את המצב הוא לאמץ אותו, ולקרב את עצמו, במודעות שלו, אל המצב, מתוך הידיעה שזה בא מאור הבורא.
בתחילת הפרשה לא אומר יהודה שום דבר חדש, והוא מדבר עם עצמו, ולא עם יוסף, על מציאות של מצב שהולך לגרום לאביו כאב גדול כל כך. והוא מקבל את זה. חזרה על סיפור שוב ושוב זה לא משהו שאנחנו בדרך כלל עושים כשאנו מתמודדים עם משהו שלילי. במקום זאת, אנו מנסים להרחיק את עצמנו ממנו, לא רק פיזית, אלא גם במודעות שלנו. אין אנו רוצים לאמץ את זה או לקבל את זה. אבל זה מה שיהודה עשה, ואמר: "אני מקבל שזה מה שמתרחש. למרות שזה נראה חשוך לגמרי, למרות שזה נראה שגוי לחלוטין, אור הבורא נמצא כאן".
ואז, כשיהודה עושה את העבודה הזו כדי לקבל את המציאות העומדת בפניו, המהות והאור האמיתיים שיש במצב יכולים להתגלות. ולכן, כאשר נאמר שיוסף לא יכול היה להתאפק, פירוש הדבר הוא שאי אפשר היה יותר לעצור את האור. הוא חייב היה לפרוץ קדימה, האור בתוך המצב חייב היה להתגלות, עד שבסופו של דבר, המציאות הפנימית, אור הבורא שבמצב הזה התגלה, וכל החושך, המחסומים והשליליות נעלמו.
אם כן, מה ש"שפת אמת" אומר, וזה באמת חשוב, הוא שהתרופה לחושך מתקבלת באמצעות עבודת המודעות הזו, מכיוון שאז חייב אור הבורא להתגלות. כאשר אנו מקבלים את המציאות, ומכירים בכך שהיא באה מאור הבורא, אנו שוברים את כל החומות ורואים את שלמות ומכלול האור ואת כל הברכות הנובעות ממנו. זו הדרך שבה אדם יכול לשנות כל מצב, אבל זה לא קל, שכן מדובר בעבודה פנימית מתמדת. אם אנו נמצאים במצב חשוך או מאתגר, הדרך האמיתית היחידה לצאת ממנו היא לדחוף את המודעות שלנו כל הזמן, ולקבל ולאמץ את המצב, במקום לברוח ממנו. מדוע? מכיוון שאנו יודעים שבתוך המצב חייב להיות אור הבורא. ועל ידי שבירת החומה באמצעות המודעות הזו שוב ושוב, לא ניתן עוד לעצור את האור.
זוהי מהותה של שבת "וַיִּגַּשׁ": התרופה לכל חושך, מתנת עבודת המודעות המקנה לנו את היכולת לשבור ולפרק את חומות השליליות. כן, אנו מקבלים את הכוח, את היכולת מאור הבורא לעשות את העבודה הזו בשבת "וַיִּגַּשׁ", אבל בסופו של יום, היחידים שיכולים לחשוף את מחסומי החושך הם אנו עצמנו. . . והדרך היחידה לעשות זאת, כפי שלמדנו זה עתה, היא באמצעות מאבק המודעות הזה.
