בתחילת פרשת "וַיֵּרָא", אומרים המלאכים לאברהם, לאחר שהתכבדו ואכלו, שנס גדול יתרחש כעבור שנה: לו ולאשתו שרה, שכבר עברו מזמן את גיל הפוריות וניסו כל חייהם להוליד ילדים, יוולד בן. התורה אומרת לנו, שכאשר שמעה זאת שרה, היא צחקה, והבורא כועס על כך, ואומר: "לָמָה זֶה צַחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הָאַף אָמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? הַיִּפָּלֵא מה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵּן". [בראשית, פרק יח', פסוקים יג'-יד']. ואז נאמר: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי" [בראשית פרק יח' פסוק טו'].
”מה סוד הסיפור הזה?“
המקובלים מלמדים דבר חשוב מאוד. אנו יודעים שכדי שאור יתגלה, חייב להיות עבורו כלי. אבל כלי אינו רק רצון אמיתי; הוא גם ודאות שמשהו יכול להתרחש או יתרחש. יש הבדל גדול מאוד בין לרצות שמשהו יתרחש, ובין הוודאות שהדבר יכול להתרחש.
שרה שומעת את הבורא אומר, באמצעות המלאכים: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כַּעֵת חַיָּה וְהִנֵה בֵּן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"[בראשית פרק יח' פסוק י']. ובעוד אין לה שום ספק אפילו לרגע אחד שאור הבורא יכול לעשות הכל, היא גם יודעת שברכות גדולות יכולות לבוא רק אם יהיה לה כלי עבורן. לכן, היא אומרת לבורא את האמת: "אני רוצה זאת. אין בעולם דבר שלא הייתי מוותרת עליו כדי שאוכל ללדת ילד. אבל אם אהיה כנה עם עצמי, אין לי המודעות שזה אפשרי." ואז, שרה מבקשת מן הבורא שיעזור לה, מכיוון שהיא יודעת שאדם אינו יכול להתפלל עבור משהו שנראה לו בלתי אפשרי.
לכן, הבורא אינו כועס בפרשה הזו, אלא אומר לשרה: "את מבינה שאין לך הכלי עבור הדבר הזה, ומכיוון שאת מבקשת את מתנת שינוי המודעות, אתן לך אותה." הבורא שולח לשרה שינוי מודעות כדי שתוכל באמת להאמין באפשרות שיהיה לה ילד. ואז, תהיה מסוגלת לבקש את המתנה הזו, ויהיה לה כלי שלתוכו היא תוכל ליצוק ולקבל את הברכה.
”הברכות עבור כל הנסים שאנו רוצים כבר מוכנות“.
זו נקודת ראות שונה לגמרי של סיפור שרה והשיחה שלה עם הבורא; היא מעולם לא צחקה על האפשרות הזו, והבורא גם לא כעס עליה על כך שצחקה. היא פשוט הייתה כנה לגבי המודעות שלה ואמרה לבורא: "אני יודעת שאתה יכול לעשות זאת, ואני יודעת שאתה רוצה לעשות זאת. אבל אני חייבת להיות כנה עם עצמי ולהתבונן פנימה ולראות שאין לי הכלי עבור הנס הזה, אין לי מודעות אמיתית שזו בכלל אפשרות עבורי." שרה ידעה שלא משנה עד כמה הבורא רוצה לתת לה את הברכה הזו, כל עוד אין לה עדיין מודעות אמיתית שתאפשר לה לקבל אותה, הדבר לא יוכל להתרחש. לכן, היא מבקשת מהבורא לעזור לה, לשנות את המודעות שלה, ובאמצעות המלים שהוא אומר לה, מחדיר הבורא לתוך המודעות של שרה את היכולת להשתנות. הוא נותן לה את מתנת שינוי המודעות ואז היא מגיעה לנקודה שבה היא יכולה לומר, בפעם הראשונה בחייה, שהיא מאמינה שהיא יכולה ללדת; זה כל מה שהייתה זקוקה לו, מכיוון שבשנייה שהיא הגיעה לידי ההבנה הזו, כבר היה לה הכלי. היא התפללה, ומשכה את אור ברכת הילד אל עצמה ואל אברהם. זה מה שיכול להתרחש בשבת "וַיֵּרָא".
אנו לומדים מן הסיפור הזה משהו חשוב להפליא: לרצות משהו, אפילו אם אנו רוצים אותו יותר מכל משהו אחר בחיינו, אינו אומר מאומה אם אין לנו כלי של ודאות האמיתית שאנו יכולים לקבל את הדבר הזה או שהוא יכול להתרחש. שרה מודעת לבעיה הזו, ולכן היא מבקשת מהבורא לתת לה את מתנת המודעות החדשה. והבורא נותן לה. ואז, יש לה הכלי, והיא מסוגלת להתפלל כדי לקבל ילד, ולהתעבר.
זה רעיון יפה כל כך, אבל מה פירושו לגבנו? אלה מאתנו אשר רואים את חיינו כדרך לגלות באופן מלא ושלם את שלמות אור הבורא בעולם, ורוצים לעשות כך, חייבים לשאול את עצמנו שאלה אחת: האם יש לי באמת ודאות אמיתית שזה יכול להתרחש? אם נהיה כנים עם עצמנו, התשובה היא לא. וזה בסדר; שרה ידעה, והיא הייתה כנה. היא אמרה: "למרות שאני רוצה בכך יותר מכל, אין לי וודאות שזו אפשרות במציאות שלי." ומכיוון שהייתה לה ההבנה האמיתית והיא ביקשה את המתנה הזו מן הבורא, הבורא העניק לה את המתנה הזו ושינה את המודעות שלה עבורה.
מתנה נפלאה כזו אנו יכולים לקבל בשבת "וַיֵּרָא": לא לרצות נסים, מכיוון שכולנו רוצים נסים, אלא במקום, לבקש את ההבנה שרצון לכשעצמו אינו אומר מאומה אלא אם יש לנו הוודאות שמה שאנו רוצים באמת אפשרי. אנו חייבים לדעת שאם אין לנו המודעות הנכונה, אין לנו כלי אמיתי, ואנו לא יכולים לקבל את הדבר שאנו רוצים בכוחות עצמנו. אבל בשבת "וַיֵּרָא" אנו יכולים לומר לבורא: "אין לי זאת, בבקשה תן לי את המודעות של הנס הזה. אז אדע שאני יכול/ה להתפלל עבורו ולקבל אותו." הברכות של כל הנסים שאנו רוצים כבר מוכנות עבורנו. הדבר היחיד שחייב להשתנות הוא המודעות שלנו שזה באמת יכול להתרחש. וברגע שנבין שאין לנו המודעות הזו, נוכל לבקש אותה, ולקבל אותה. ואז, כאשר נקבל אותה, הנסים יתרחשו, כמו נס הבן של שרה.
