פרשת היא פרשה חשובה; היא הפרשה שבה התרחשה ההתגלות על הר סיני, הקרויה מתן תורה, הרגע שבו התגלה בילע המוות לנצח, הסרת הכאב, הסבל והמוות מהעולם. לכן, בשבת "יִתְרוֹ", כאשר אנו נמצאים בזמן התגלות האור של בילע המוות לנצח, יש מושג שחשבתי עליו. אנו מודעים, כמובן, לכוח הזוהר ולחשיבות לימוד הזוהר, אבל האם אנו באמת מציתים יותר ויותר תשוקה אל הזוהר, אל החיבור אליו, אל הכוח שלו?
"האם אנו מציתים יותר ויותר תשוקה אל הזוהר?"
יש קטע של הרמח"ל, המקובל הגדול, רבי משה חיים לוצאטו, המדבר על חשיבות הלימוד, וחשוב מזה, כשהלימוד מתייחס לאור הזוהר. הוא אומר לנו שבין כל האור הגדול והמתנות הגדולות שהבורא נתן לנו, יש דבר אחד הגדול מכל השאר. זה הדבר הנעלה ביותר, החזק ביותר, והחשוב ביותר מכל המתנות שהבורא העניק לאנושות. מה שניתן על הר סיני, הכוחות שהתגלו בתוך אור הזוהר, הוא אומר לנו, זו המתנה הגדולה ביותר שהבורא נתן לעולם הזה; הבורא חיבר את האור הנעלה ביותר אל המלים שנמצאות בתוך הזוהר. זו מתנה אחת, מקום אחד שבו הבורא חיבר את האור הנעלה ביותר שבו, אור נעלה יותר מכל דבר אחר שנוצר בעולם הזה, והוא נמצא בתוך אור הלימוד של הזוהר.
לכן, אנו חייבים לדמיין זאת ובאמת להשתמש במודעות שלנו כדי לראות מה הבורא עשה בכל פעם לפני שאנו פותחים את הזוהר. אנו חייבים להבין שהבורא קשר כל מילה ואות לאור הנעלה והחשוב ביותר שנתן לנו. ובין אם אנו סורקים, קוראים, לומדים, או אומרים בקול רם את המלים, אנו חייבים לראות את האור הגדול המחובר לכל אחת מן האותיות והמלים האלה.
אם כן, אם אנו מתבוננים בכל אות ובכל מילה, יש בהם אור. אבל זו פירמידה הפוכה של אור. ככל שאדם מתעמק יותר בלימוד ומנסה להבין אותו, אומר לנו הרמח"ל, יותר מן האור הזה הוא מושך לעצמו. כן, על ידי סריקה, אנו מתחברים אל רמה אחת, על ידי קריאה, אנו מתחברים אל רמה אחרת, ועל ידי הבנה, אנו מתחברים אל הרמה הגבוהה ביותר. ובעוד נכון שלכל אחת מהמילים והאותיות יש אור גדול המחובר אליהן, בכל זאת יש אור יותר ויותר גדול. לכן, החיבור הפשוט הוא רמה אחת, החיבור העמוק יותר הוא רמה אחרת, והבנה עמוקה ביותר היא בכל זאת רמה אחרת.
לכן, האור הגדול ביותר שהבורא חיבר למלים האלה תלוי בכמות השקעת המאמץ, השכל וההבנה שאנו שמים בתוכן. למתנה הזו, להחדרת האור שהבורא החדיר בעולם, יש הרבה אפשרויות של חיבור ואור. ורמות האור תלויות ברמת השקעת המאמץ שאדם משקיע ברצון שלו להבין. אבל הרמח"ל מסביר, שאנו חייבים לדעת שאפילו ברמות הנמוכות ביותר, כל לימוד מושך אור גדול. בעוד שכמובן ההשקעה הגדולה ביותר של מאמץ, זמן, מודעות והבנה, מושכת יותר אור שמתגלה, ההבטחה היא שכל סוג של חיבור לאור הזוהר ימשוך אליו למטה את המתנה הגדולה מאוד הזו.
אם כן, בעוד כל הבט של לימוד ימשוך אור גדול, יש רמה הולכת וגדלה של חיבור שאדם יכול להגיע אליה על ידי השקעת יותר מאמץ בלימוד. אבל מה שחשוב להבין – ולכן המודעות כל כך חשובה – הוא שהמלים של הזוהר כפי שהן קיימות כמלים אינן מיוחדות כל כך. אפילו ההבנה המילולית של הסודות הגדולים שהזוהר מגלה, כן, היא חשובה ומיוחדת, אבל המלים לכשעצמן הן ברמה פחותה בהרבה מאשר האור שהבורא חיבר אליהן.
חשוב להבין שלא מדובר כאן על מה שנמצא שם, אלא על החלטת הבורא לבחור לחבר את האותיות והמלים האלה אל האור גדול. רב אשלג אומר שזו מתנה כפולה שהבורא החליט לתת: לחבר את האור הגדול הזה למלים שגם תעוררנה אותנו לחיבור רוחני וגם שיהיו בתוכן סודות גדולים. אבל האמת היא שהעובדה שבזוהר יש סודות גדולים ויש בו חכמה רוחנית גדולה זה דבר נפרד לגמרי מהבחירה שבחר הבורא לחבר את האותיות והמלים האלה לאור גדול.
רב אשלג מסביר שחייבת להיות לנו בהירות באשר לשתי המציאויות הנפרדות האלה הקשורות לזוהר: אנו יכולים לקרוא את האור הגדול והחכמה הגדולה ולקבל השראה, הבנה, וסודות, אבל ההבנה הזו, החכמה הזו, וכדומה, קיימות באופן נפרד מהבחירה שבחר הבורא לחבר את המלים לאור הגדול. כדי להסביר זאת אתן דוגמא. זה כמו בלון במסיבה שנקשר לכיסא. אין שום קשר בין הכיסא והבלון, חוץ מהעובדה שמישהו החליט לקשור את הבלון עם חוט אל הכיסא. אין בכיסא שום דבר מולד המחייב את הבלון להיות קשור אליו, חוץ מהעובדה שמישהו החליט שהם יהיו קשורים יחד.
ולכן, אומר הרמח"ל, הכוח האמתי של התורה, ובמיוחד האור הגדול ביותר של התורה – שהוא אור הזוהר – אינו במלים, בלימוד, או בסודות שבו; אלא בבחירה שבחר הבורא לחבר את האותיות האלה ואת המלים האלה אל האור הגדול ביותר שלו. ולכן, חוץ מההחלטה הזו של הבורא לקשור את האותיות והמלים האלה אל אורו הגדול ביותר, הלימוד בספר הזה יכול להיות כמו לימוד בכל ספר חכמה גדול אחר. מכיוון שיש הרבה ספרי חכמה, אבל באף אחד מהם אין החלטה של אור הבורא לחבר את אורו הגדול ביותר אליו. זוהי העוצמה החזקה כל כך שקיימת בזוהר. אבל אם אין לנו המודעות הזו, אז אנו לומדים חכמה מספר שבו, כן, אנו מתחברים אל סודות גדולים, אבל לא זוהי מהותו של הזוהר... וחייבת להיות לנו המודעות הזו והבהירות הזו, מכיוון שספרי חכמה אחרים לא מכילים את המתנה המולדת שבה כל מילה מחוברת לאור גדול על ידי הבורא.
מה שהבורא עשה עם התורה, ובמיוחד עם הזוהר, אומר לנו הרמח"ל, הוא חיבור של המלים והאותיות לאור אלוהי, נעלה ושמיימי. ולכן, אומר הרמח"ל שאדם שמבין זאת, עם המודעות הנכונה, חייב ממש לרעוד כאשר הוא בא להתחבר ולקרוא בזוהר, מכיוון שזה מה שאנו עושים כאשר אנו קוראים ולומדים מהזוהר. עם כל אות ועם כל מילה, אנו מושכים אלינו למטה את האור הגדול שהבורא חיבר לאות הזו או למילה הזו.
"האור הגדול המחובר אל האותיות והמלים האלה יימשך גם אלינו, והאור הגדול של הבורא שהוא פנימי בתוכנו יגדל עוד ועוד, והתיקון והאור יוכלו להימשך למטה אל כל העולם".
אם נפתח את הזוהר ורק נעשה תקשורת, אז מכיוון שזה ספר בעל עוצמה רבה כל כך וכל כך הרבה אור, אז כן, נקבל קצת אור. אבל ההזדמנות האמיתית עבורנו היא לקחת את הרגע לפני שאנו פותחים את הזוהר, ולזכור את המודעות הזו: האותיות והמלים האלה שאני עומד/ת להתחבר אליהן, הבורא החליט לחבר את האור הנעלה ביותר והחזק ביותר אליהן , ולכן כשאני קורא/ת, לומד/ת, סורק/ת, ומתחבר/ת אליהן, המודעות שלי היא להשתמש בהן כדי למשוך למטה את האור הגדול שהבורא חיבר אליהן. אם נעשה זאת, אומר הרמח"ל, אז האור הגדול המחובר לאותיות ולמלים האלה יימשך גם הוא אלינו, והאור הגדול של הבורא שנמצא בתוכנו ייעשה גדול יותר ויותר, ותיקון ואור יוכלו להימשך למטה אל העולם כולו. אבל אם אין לנו המודעות הזו, האור הגדול הזה לא יכול להימשך אלינו, ובמקום, הוא יהיה פשוט רק צורה אחרת של לימוד שנעשית על ידי כל אדם אחר.
שבת "יִתְרוֹ" מתקיימת כאשר התורה המילולית התגלתה בהר סיני; אבל חשוב מזה, התגלתה הנשמה, האור הגדול של התורה, שהוא אור הזוהר. לכן, מה שאנו רוצים לבקש השבת הזו, ועם הלימוד הזה, הוא לזכות במודעות שתצית בתוכנו בקביעות, כל פעם מחדש, את הכוח שאנו יכולים לגלות, באמצעות החיבור אל הזוהר, את האור הגדול ביותר של הבורא הזמין לנו.
