יש דיון מעניין בתחילת פרשת צו. הפרשה מתחילה בפסוקים הבאים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" [ויקרא פרק ו', פסוקים א'-ב']. כאן מסביר הבורא את העבודה שהיו חייבים לעשות הכהנים בכל בוקר במשכן. על המזבח דלקה אש כל הזמן, ובמשך הלילה היא שרפה את כל הקרבנות שהובאו במשך היום. בבוקר, הכהן היה לובש בגדים מיוחדים, הולך אל המזבח, לוקח כמות מסוימת של אפר ושורף אותה, הופך אותה לקרבן. מובן שזו לא הייתה סתם פעולת שרות. מה, אם כן, הייתה המשמעות של הפעולה הזו, ומה אנו אמורים ללמוד ממנה?
"אחת האשליות הגדולות ביותר נעוצה במושג ההפרדה"
אבי, הרב ברג, דיבר לעתים קרובות על העובדה שכל מה שאנו רואים הוא אשליה. אחת האשליות הגדולות ביותר שאנו נופלים לתוכה היא רעיון ההפרדה. למשל, אנו משווים את עצמנו לענקים רוחניים גדולים כמו רבי שמעון בר יוחאי והרב אשלג, ומאמינים שאנו נפרדים מהם. אנו עושים זאת גם בחיינו הפרטיים, מכיוון שיש פעמים שבהן אנו מרגישים נעלים ומחוברים, וישנן פעמים שבהן אנו מרגישים פחותים וחלשים. אנו מאמינים שהם נפרדים מאתנו. אבל, כל מחשבות ההפרדה והאבחנה בין המקום שבו אנו נמצאים היום לעומת המקום שבו היינו או שאנו נהיה, ובין המקום בו אנו נמצאים לעומת המקום שאנשים אחרים נמצאים בו, כל המחשבות האלה למעשה מפחיתות את העבודה שאנו עושים. כל המחשבות הללו הן אשליה גמורה.
במשכן, היו רמות שונות של קרבנות שיכול היה אדם להביא, בהתאם למה שידו הייתה משגת. ההבנה השגויה של זה הייתה שככל שאדם הביא יותר, הוא היה מחובר יותר, והוא יכול היה לגלות יותר אור. אבל זו הייתה אשליה, וזו הייתה הסיבה לכך שהבורא היה אומר לכהן שכל בוקר, הדבר הראשון והחשוב ביותר שעליו לעשות היה לקחת את האפר מהמזבח ולהביא אותו כקרבן. בעינינו, אנו רואים אפר כדבר נחות, וקרבנות יקרים יותר נראים נעלים יותר בעינינו. הבורא מראה לנו, באמצעות העלאת האפר, שהקרבת האפר מגלה בדיוק אותה כמות אור כמו שאר הקרבנות שבעולם האשלייתי שלנו נראים בעלי איכות טובה יותר. כל קרבן מגלה בדיוק אותה כמות אור כמו הקרבן האחר.
"כולנו מסוגלים לגלות כמות גדולה של אור"
זה מתרחש גם בחיינו, מכיוון שרעיון ההפרדה משפיע עלינו. אנו מפחיתים בערך העבודה שלנו כאשר אנו חושבים, במודע או שלא במודע, שישנם ימים שבהם אנו פחות מחוברים או פחות מלאי השראה, ולכן העבודה שלנו בימים האלה לא תגלה כל כך הרבה אור, ולכן אנו חושבים שאנו יכולים לעשות את העבודה הזו בצורה פחותה. אבל זה אינו נכון, ולכן כאשר הצד השלילי מנסה להתגנב לתוכנו ואומר לנו שהחיבור שלנו יהיה פחות ולכן אנו יכולים להשקיע בו פחות מאמץ, אנו חייבים לזכור שזו אשליה. בדיוק כפי שאין קרבנות נעלים או קרבנות פחותים, האור יכול להתגלות בכל זמן, בכל רגע, ואפילו במקום הנמוך ביותר.
המקובלים לימדו לעתים קרובות, והזוהר מבהיר זאת, שהדבר הראשון שאנו עושים בבוקר הוא הדבר החשוב ביותר, מכיוון שהוא ישפיע על כל היום שלנו. וכמו שפרשת "צו" מראה לנו, הדבר הראשון שהנשמה הנעלה ביותר, הכהן, היה עושה בבוקר היה להעלות את האפר ולהביא אותו כקרבן, כאמצעי להדגים את ההבנה הזו שכל ההבדלים בין רמות הקרבן השונות הם רק אשליה. אין זה משנה איפה אנו נמצאים ומה אנו עושים, בכל רגע נתון, אנו יכולים לגלות כמות גדולה של אור בדיוק כמו הנשמה הגדולה ביותר בהתעלות הגדולה ביותר שלה. בכל פעם שאנו מרגישים פחותים, ובגלל רגש הפחיתות הזה אנו רוצים להרשות לעצמנו להפחית או לצמצם את המעשים שלנו, אנו חייבים לזכור את הלימוד הזה של העלאת האפר כקרבן.
