בפרשת "וַיְחִי", כאשר מתכונן יעקב לעזוב את העולם, הוא נותן לכל אחד מבניו גם ברכה וגם נבואה. תוך כדי כך שהוא מדבר, הוא מקבל נבואה המתייחסת לאחד מבניו, דן; רש"י, והמקובלים, אומרים שהנבואה הזו מתייחסת לשמשון, נשמה גדולה שבאה לעולם הרבה לאחר שיעקב עזב אותו. החזון שרואה יעקב הוא ששמשון יהיה האדם שיביא סוף סוף קץ לכאב, לסבל ולמוות שבעולם הזה, ויהיה הערוץ לגמר התיקון. אבל הנבואה ממשיכה, ויעקב רואה שמשהו רע קורה לשמשון, שעיניו מתבלטות החוצה ושהוא עומד למות. ואז הוא אומר: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'"[בראשית, פרק מד', פסוק יח'] כלומר, "אני מצפה, אני משתוקק, להתעוררות הגאולה בידי הבורא".
"אני מצפה, אני משתוקק, להתעוררות הגאולה בידי הבורא".
חשוב להבין בדיוק מה מתרחש כאן. ליעקב יש חזון על כל אחד מבניו. כאשר הוא מתחיל לקבל את הנבואה של שבט דן, הוא מתחיל להתבונן בעתיד ומתלהב כאשר הוא רואה שתבוא לעולם הנשמה הגדולה הזו, שמשון, שתביא קץ לכל הכאב, הסבל והמוות שבעולם הזה. אבל אז הנבואה ממשיכה, ויעקב אומר שהוא יכול לראות עכשיו שטעה; לא רק ששמשון לא יהיה הנשמה שתביא את גמר התיקון, אלא שהוא גם ימות מוות נורא. ואז, מיד לאחר מכן, שלושת המלים שהוא אומר הן: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'"; אני מצפה לגמר התיקון, לגאולה הסופית.
החזון הזה של יעקב מלמד אותנו סוד גדול מאוד. הזוהר אומר, והמקובלים מלמדים, שאור לא יכול להתגלות בעולם הזה בלי התעוררות של רצון, ואז צפייה לכך שהאור הזה יתגלה. כל יום, בתפילת השחרית, אנו אומרים: "קַוֵּה אֶל ה'", חכה, ורצה, ודע, שאור הבורא יתגלה. אנו יכולים לחוות קושי קטן, קושי גדול, או התגלות מוחלטת של אור הבורא בעולם הזה, אבל אנו חייבים שיהיו לנו הרצון והודאות שהעזרה מאור הבורא תגיע. ואז המשפט הזה חוזר שוב.
אם כן, המקובלים שואלים, מדוע נאמר "קַוֵּה אֶל ה'", עורר מודעות שאור הבורא יבוא לעזור לך, פעמיים? המקובלים מלמדים אותנו שהתגלות מושלמת של כל עזרה אמיתית מאור הבורא מגיעה תמיד בדרך פתלתלה. יש ודאות, התעוררות של הכלי שבה אנו חושבים שהעזרה תתגלה, ואז זה נעלם. ואז, אם אנו מסוגלים, כשאנו בשפל המדרגה, לשמור על הודאות, בפעם השנייה, האור יתגלה. האור, הברכות הגדולות, לעולם לא מתגלים בחיי האדם או בתהליך הקולקטיבי של העולם הזה בלי עיקולים: יש התעוררות של ודאות, איבוד כל מה שהודאות הזו הייתה מבוססת עליו, ואז התעוררות מחודשת של הודאות הזו.
"אור אינו יכול להתגלות בעולם הזה בלי התעוררות של רצון."
באשר לפרשת "וַיְחִי", אנו יכולים לשאול, מדוע היה הבורא כה רע אל יעקב? הוא מתכונן לעזוב את העולם הזה, ניתנות לו נבואות, אם כן מדוע לתת לו נבואה כוזבת? מדוע לאפשר לו לחשוב, כאשר התגלה לו כל הסיפור של שמשון, ששמשון יגלם את ההסרה המוחלטת של כאב, סבל ומוות מן העולם הזה, רק כדי לראות, כמה שניות מאוחר יותר, בהמשך הנבואה הזו, ששמשון לא יהיה האדם הזה? יעקב שם את כל מבטחו תקוותו ומעייניו בנשמת שמשון, רק כדי לראות שהוא ייכשל. ואז אומר יעקב: "אבל איני מוותר. אני עדיין מעורר ודאות, רצון, וצפייה לגמר התיקון, לגאולה הסופית."
וכאן יש דבר מדהים: שלושת המלים האלה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", שפירושן "אני מעורר ודאות בעזרה שלך, בגאולה שלך, אני מצפה לאור הבורא", יכולות לבוא בכל סדר שהוא, אבל פירושן יהיה תמיד זהה. לכן מגלה לנו כאן יעקב במלים האלה סוד חשוב מאוד.
כולנו יודעים, כמובן, את חשיבותה של הודאות, ואנו אומרים, כל יום, בתפילות שלנו, שאנו מצפים שאור הבורא יעזור לנו ויתגלה גם באתגרים האישיים שלנו וגם באתגרים העולמיים. אבל מה שאנו חייבים ללמוד מהחזון והנבואה של יעקב הוא שההתגלות והעזרה של האור לעולם לא תבואנה באמצעות ודאות אחת. מתנה גדולה, עזרה גדולה, ובוודאי התגלות מלאה של אור הבורא בעולם הזה, לעולם לא תבואנה מתוך ודאות אחת. תהיה ודאות, היא תיעלם, ואז, כאשר תהיה לנו שוב ודאות, תתגלה הגאולה הסופית.
זה קרה גם לרב אשלג וגם לאבי, הרב ברג, שחוו דבר דומה כאשר המורה שלהם מת. כאשר הרב אשלג למד עם המורה שלו, הוא כתב שהוא האמין שבאמצעות הלימוד והעבודה עם המורה שלו, הוא ישיג את מטרת חייו ואת ההתגלות המושלמת של נשמתו הגדולה... אבל אז המורה שלו מת. והרב ברג אמר אותו דבר בנוגע למורה שלו, עמו למד משנת 1962 ועד 1969; הוא שם את כל יהבו, מבטחו וצפיותיו במורה שלו, הרב ברנדוויין, שנפטר מהעולם הזה בשנת 1969. הרב אשלג והרב ברג איבדו לחלוטין את כל מה שהם קוו וציפו שהם עומדים לקבל – חכמה, צמיחה והבנה. הרב אשלג אפילו אומר שכאשר המורה שלו נפטר, הוא שכח כל מה שהוא למד עמו אי פעם.
מדוע זה? מכיוון שבכל התגלות גדולה יש תמיד ודאות, איבוד של הודאות הזו, ואז "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", התעוררות של ודאות אמיתית יותר, עמוקה יותר וחזקה יותר באור הבורא. והודאות השנייה הזו היא היחידה שיכולה לגלות ברכות אמיתיות בחיינו וגילוי אמיתי של אור בעולם. לכן, גם רב אשלג וגם הרב ברג היו חייבים לשים את כל יהבם רצונם ואת כל והודאות שלהם במורים שלהם, ואז לאבד את המורים שלהם, מכיוון שאור גדול, חכמה גדולה, התגלות גדולה, לעולם אינם מתגלים עם רמה אחת של ודאות.
"כאשר יש לנו שוב ודאות, הגאולה הסופית תתגלה."
אנו לומדים מזה שהסיכויים הם שלא נשיג את גילוי האור כאשר עוררנו את הודאות הראשונה. אנו נאבד את הודאות הזו, ואז נהיה חייבים לזכור לדחוף את עצמנו במעלה ההר ולעורר ודאות שוב. ואז, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", נוכל לעורר רצון אמיתי, ודאות אמיתית, ולעורר ולגלות אור גדול בחיינו ובעולם הזה.
אחת המתנות שמעניק לנו יעקב בפרשת "וַיְחִי" היא האבדן הקשה של הודאות שלו ואז ההבנה מדוע הוא היה חייב לעבור את האבדן הזה. כשהוא חווה זאת, הוא מלמד אותנו לא להישאר בבור של חוסר הודאות. הוא דוחף את עצמו שוב למעלה ואומר "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", עכשיו אני מעורר את הרמה השנייה, הרמה העמוקה יותר, החזקה יותר של הוודאות. כל אור אמיתי שמתגלה בעולם הזה, בין אם באופן אישי ובין אם מדובר על התגלות שלמה של גמר התיקון, יתגלו רק כאשר יהיו מספיק אנשים שיעוררו ודאות, יאבדו את הודאות שלהם, ואז ידחפו את עצמם שוב למעלה כדי לעורר רמה שנייה של ודאות אמיתית יותר וחזקה יותר. זו הסיבה לכך שאנו יכולים לקרוא את הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" בכל סדר מלים שנרצה; ברגע שאנו מגיעים לרמה השנייה הזו, האמיתית, של הודאות, אז אנו יכולים לקרוא את המלים בפסוק הזה או מהתחלה לסוף או מהסוף להתחלה, זה לא משנה, מכיוון שהוודאות כבר נמצאת שם, ותישאר שם לנצח.
