מגוחך הוא שאנו חושבים שאם נקבל מה שאנו רוצים בחיים זה יעשה אותנו מאושרים. אולי אנו רוצים למצוא את הזיווג הקוסמי שלנו, או להרוויח מיליוני דולרים, אבל אספר לכם סוד: אני מכירה אנשים שמצאו את הזיווג הקוסמי שלהם, ומכירה אנשים עם מיליוני דולרים - והם חלק מן האנשים האומללים ביותר שאני מכירה! נראה שיש להם עכשיו הרבה יותר בעיות מאשר אי פעם. אם כן, מדוע אתם חושבים שזה כך?
לא מדובר כאן על מה שאנו מקבלים בחיים. מדובר כאן על מה שאנחנו עושים עם הברכות שלנו. כיצד אנחנו מחזירים לעולם המעצב את חיינו, מגדיר אותנו כבני אדם, ובונה שמחה מבפנים.
אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. זה נחמד, קרן. אבל הייתי יכול/ה ממש עכשיו להשתמש במיליון דולר, והייתי בוודאי יכול/ה ליהנות מבן/בת זוג! אם היו לי הברכות האלה, הייתי נותן/נת כל כך הרבה! הייתי עושה אתן כל כך הרבה!
ובכן, בסופו של דבר, אני חייבת לשאול: האם באמת היית עושה זאת?
יש משל על אדם שהלך לאיבוד בים. הוא חיפש וחיפש חוף מבטחים, אבל התחיל לחשוש כשלא ראה שום יבשה מסביב. מיואש ומפוחד, הוא פנה לבורא: "הבורא, אם תעזור לי למצוא את דרכי חזרה הביתה, אקדיש את כל חיי ללימודים. אהיה אדם רוחני יותר. אחלוק את הברכות שלי עם אחרים. אתן כסף לעניים, ואעזור להאכיל את הרעבים!"
בדיוק אז, הבחין בחוף במרחק. דמעות שמחה שטפו את עיניו, והוא צעק לבורא: " זה כבר לא חשוב! בדיוק מצאתי אדמה בעצמי!"
זה ספור מצחיק, נכון? אבל אתם יודעים, האמת היא... שכולנו דומים קצת לאדם הזה. אנו מאמינים שכאשר נראה את הנסים, נהיה טובים יותר. אנו מאמינים שברגע ש'יהיה' לנו, אז ניתן. אנו חושבים שאם היו לנו מיליוני דולרים, הו, הדרכים הנפלאות שבהן היינו חולקים אותם! אבל השאלה האמיתית היא זו: מה אנו עושים ממש עכשיו עם הברכות שיש לנו? אם יש גג מעל לראשנו, האם אנו מזמינים אנשים אל תוך ביתנו? אם יש לנו רכב, האם אנו מציעים לאנשים טרמפ לעבודה או לשדה התעופה כאשר הם זקוקים לכך? אם יש לנו מעט זמן פנוי, האם אנו ממלאים אותו בהאכלת חסרי בית, בעזרה לנזקקים, או בהתנדבות בקהילה שלנו?
למען הבהירות, איני מדברת כאן כלל וכלל על נקודת ראות מוסרית. כולנו יודעים שטוב לתת. מה שלא כולנו יודעים הוא שנתינה גורמת לנו להיות מאושרים יותר! 'קבלת' משהו יכולה לגרום לנו עונג זמני, אבל רק ב'נתינה' אנו טועמים את האור וחווים מילוי תמידי.
אתם יודעים, אין אנו חייבים להעמיק בפרשה כדי לגלות על מה מדובר כאן. הפרשה מתחילה במלים: "וַיִּקַח קֹרַח..." ובכן, זו הייתה הבעיה שלו! זו הייתה תחילת הנפילה שלו. זה מה שהרחיק אותו מן האור וקרב אותו לנטיות הרעות שלו.
גם אנחנו כאלה. אנו חושבים ש'קבלה' תגרום לנו אושר, אבל רק בנתינה אנו חווים מילוי אמיתי של הנשמה שלנו. נסו זאת השבוע הזה וראו מה מתרחש. ברגעים שבהם אתם הכי רוצים לקחת, כמו 'וַיִּקַח קֹרַח', עצרו, ומצאו דרך לתת במקום לקחת. מצאו דרך לתת אפילו מעל ומעבר לאזור הנוחות שלכם. ראו אם אתם חווים יותר מילוי כתוצאה מכך. אני בטוחה שכן!
