פרשת "כִּי-תָבוֹא" עוסקת בקללות ובברכות. נאמר שבמשך ההיסטוריה, כאשר הקללות – שנראות שליליות – נקראו, אנשים לא רצו לקרוא בתורה ולקבל "עליה", מכיוון שהם חששו שאם הם ישמעו את הקללות הללו, הן תבואנה עליהם. אבל המקובל הגדול רב ישראל, או המגיד מקוזניץ', היה מבקש תמיד לעלות לתורה בעליה הזו. מדוע?
"מדוע מבזבזת האנושות חלק גדול כל כך מחייה על כאב וסבל?"
למרות שהזוהר אומר לנו שבתוך הקללות הללו חבויות ברכות גדולות, רב אשלג אמר שהסיבה לכך שרבי ישראל מקוזניץ' היה מקבל "עליה" של קללות הייתה לא מפני שכשהיה קורא אותן הוא היה חושב: "או, אני מתחבר לברכות שבתוך הקללות הללו". אלא, הסיבה לכך הייתה שהוא הבין אותן במובנן המילולי. הקללות היו לא נוחות, והוא קיבל אותן על עצמו כחלק מהתהליך שלו.
אחת השאלות שרב אשלג שואל בהקדמה שלו לזוהר היא, מדוע, אם אור הבורא טוב כל כך, וטבע הטוב הוא להרעיף טוב, אז מדוע האנושות – שנוצרה בידי הבורא – מבזבזת חלק גדול כל כך מחייה על כאב וסבל? מכיוון שהאמת היא שהנשמה שלנו לעולם אינה מרגישה כאב. כל מה שאנו מדברים עליו וחווים אותו הוא לעולם לא מה שהנשמה שלנו חווה ככאב; אלא זוהי מודעות הגוף, הרצון לקבל לעצמו בלבד. ואדם שהסיר לגמרי מעצמו את הרצון לקבל לעצמו בלבד לעולם לא חווה ולא יחווה כל כאב.
כל כאב שאנו חווים יש לו מטרה אחת בלבד: לגרום לנו להבין שכאשר אנו חווים אפילו את הכאב הקטן ביותר, זה בגלל הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. ויש רק דבר אחד לעשות בקשר לזה: לשנות את האנוכיות הזו לחלוטין לרצון לתת. עד שנשנה לחלוטין את הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד לרצון לקבל על מנת לתת, הכאב יהיה תמידי. ולכן, כל פעם שבה אנו מרגישים כאב, זה למטרה אחת בלבד – לגרום לנו להבין שאנו לא יכולים יותר לדבוק באגו שלנו, שעלינו להשתחרר ממנו, ולשנות אותו לגמרי לרצון לתת. זה לא דבר רגעי; זו המציאות של מודעות הגוף והאנוכיות. לפעמים יש רק קצת כאב ואנו לומדים את השיעור שלנו, בעוד שבפעמים אחרות זה נעשה גרוע יותר... לא מפני שהבורא מעניש אותנו, אלא מפני שהנשמה שלנו אומרת: "בבקשה גרום לי להבין כמה מהר וכמה חזק אני חייב/ת להיפטר מהאגו שלי!"
"אם נישאר עם הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד, אכן יהיה כאב."
אין שום דרך אחרת לצאת מזה. אנו יכולים להתפלל כל היום, ללמוד כל היום, לעשות את כל התקשורות, לתת את כל הצדקה, אבל אם נישאר עם הרצון לקבל לעצמנו בלבד, תמיד יהיה כאב; ולא משנה כמה "רוחניים" אנו או כמה מעשים רוחניים אנו עושים, מכיוון שלא נסיר את האגו ואת הכאב בדרך זו. כשיודעים זאת, אנו יכולים עכשיו להבין שכאשר רב ישראל מקוזניץ' עלה לתורה ואמר: "תנו לי את הקללות", הוא בעצם אמר, "תנו לי ככל שאוכל לשאת כדי לדחוף אותי להשתנות הרבה ככל האפשר". מכיוון שכפי שמבהיר רב אשלג: אין שום דרך לצאת מהכאב חוץ מאשר שינוי מוחלט של האגו.
אם נהיה ישרים עם עצמנו, כמה מאתנו, בכל רגע של כאב או של חוסר נוחות, אומרים שזו אשמה של משהו או מישהו אחר? אבל אנו מבינים עכשיו את חשיבות ההכרה והזיהוי מדוע אנו חווים את הכאב הזה, ולקיחת האחריות עליו. ואם נמשיך בדרך זו, אנו חייבים לזכור כי הסיבה לכך שאנו חווים את הכאב הזה היא משום שנאמר לנו באותו רגע להיפטר מהרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. וברגע שניפטר ממנו, לא יהיה כל כאב.
לכן, המתנה שאנו מקבלים מהקללות של שבת "כִּי-תָבוֹא" היא התעוררות מתוך הכאב, קבלת הבהירות שאין שום דרך אחרת החוצה. אנו חייבים להיות מאוד ממוקדים בהפחתת האגו שלנו, כדי שכל כאב שיבוא, נאמר: "אני מבין/נה מדוע זה מתרחש. זה מעורר אותי לדעת שאני עדיין קשור/ה לאגו שלי ולטבע האנוכי שלי." מכיוון שאם אנו עדיין קשורים אליו, זה אומר שאולי אנו חווים רק כמות מועטה של כאב עכשיו, אבל הדרך הזו תוביל בסופו של דבר לכאב גדול יותר אם לא נשנה אותה. אין כל דרכי ביניים כאן, למרבה הצער, שבהן נוכל להיות קצת רוחניים ומחוברים ונפחית קצת מהכאב. זה לא עובד כך. אבל, החדשות הטובות הן שאם ניקח זאת ברצינות ונתעורר לכך, נוכל לעבוד כדי ללכת בדרך האחרת, הדרך שבה לא משנה מה, לעולם לא יהיה כל כאב.
