פרשת "עֵקֶב" היא המשך פרשת "דְּבָרִים" שבה עומד משה לעזוב את העולם הזה, ובה הוא מלמד אותנו לימוד רוחני חשוב מאוד.
"את המילה "ברכה" אפשר לפרש כ"לעשות יותר".
משה אומר שאחרי שאדם אוכל או לוקח חלק בכל דבר ששייך לעולם הפיזי שלנו, הוא חייב לברך את הבורא – "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" [דברים פרק ח' פסוק י']. בכל התפילות – אפילו ב"קדיש", שהיא תפילה חזקה מאוד – אנו מדברים על נתינת ברכות לבורא. במונחים דתיים, אנשים מבינים את מושג הברכה כדרך זו או אחרת כהכרת תודה. אבל המקובלים אומרים שהבורא בוודאי לא זקוק לתודות שלנו. אם כן, מהי ההבנה העמוקה יותר של המושג "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"?
יש הסבר שניתן על ידי המקובל רבנו בחיי שאומר לנו שיש פירוש נוסף למילה "ברכה", והוא "לעשות יותר", או "בנוסף", כלומר, שאנו, באמצעות הברכות והתפילות שלנו, מוסיפים כוח נוסף לאור של הבורא. וזה הסוד כאן: שבאמצעות התפילות והברכות שלנו, אנו למעשה נותנים כוח ועוצמה לאור הבורא.
רבנו בחיי מצטט סיפור מהתלמוד שבו ישמעאל הכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים במקדש בירושלים, והבורא בא אליו ואומר: "ישמעאל, בני, תן לי ברכה." מה פירוש הדבר שהבורא מבקש מאדם לתת לו ברכה? לשם מה צריך הבורא ברכה? הסוד בפעולת הגומלין הזו, כפי שמלמד אותנו משה רבנו בפרשת "עֵקֶב" וכפי שאומר לנו רבנו בחיי, הוא שכאשר אנו נותנים ברכה לבורא, זה מוסיף כוח, עוצמה ורוח הקודש לעולמות העליונים. ובכך גורמות הברכות שלנו לכך שהעולם יקבל יותר מאורו של הבורא.
"האור רוצה לרדת למטה ולמלא את הצורך או החוסר שלנו".
נאמר גם שהבורא רוצה את התפילות שלנו ומשתוקק להן. אבל, הבורא כבר יודע מה אנו חסרים, או מה כל אחת ואחד מאתנו צריכים, ולכן, נשאלת השאלה, מהי מטרת התפילה אם הבורא כבר יודע מה אנו צריכים? למה הכוונה כשנאמר שהבורא רוצה את התפילות שלנו? אם נחזור למה שהזכרתי כבר קודם לכן, הסוד מגיע מהמילה "ברכה", שהפירוש הנוסף שלה הוא ליצור יותר. כלומר, אנו יוצרים יותר.
זה, אומר לנו רבנו בחיי, הוא סוד מושג הברכה והתפילה. ואין זה, שוב, הכרת תודה. זה גם לא להזכיר לבורא מה חסר לנו. אלא שאנו, באמצעות הברכות שלנו, התפילות שלנו, והעבודה הרוחנית שלנו, למעשה נותנים לבורא את היכולת להאיר אור וברכות למטה, אלינו, אל העולם הזה.
אם ניקח את המושג הזה קצת עמוק יותר, מטרת העבודה הרוחנית שלנו היא ליצור ערוצים שדרכם האור שקיים ורוצה להתגלות יוכל לרדת למטה. דמו לעצמכם מגדל מים ענק מלא במים ועיר עם אלפי אנשים צמאים, אבל אף אחד לא חשב לחבר צינורות שדרכם המים יוכלו לזרום למטה מהמגדל אל העיר. זהו האופן שבו קיים העולם שלנו היום. המים הם כמו המילוי שלנו, ומה שאינו קיים – או בוודאי אינו קיים מספיק – הם הערוצים והדרכים שבהם יוכל האור לזרום למטה אל העולם שלנו.
כאשר אנו מתפללים, כאשר אנו עושים תקשורת רוחנית, אנו למעשה יוצרים צינורות חדשים שדרכם יוכל האור לזרום למטה אל תוך חיינו ואל תוך העולם הזה. ולכן כאשר אומר משה לבני ישראל שהעבודה הרוחנית שלהם היא "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" – לתת את היכולת לבורא – הוא אומר שהבורא רוצה לתת, אבל אינו יכול. מכיוון שרק אנו יכולים ליצור את הצינורות האלה.
זו הבנה יפה ורבת עוצמה כל כך של עבודתנו הרוחנית. הבורא רוצה את התפילות שלנו, מכיוון שהאור רוצה לרדת למטה ולמלא את הצרכים או את החוסר שלנו, אבל אין דרך לעשות זאת בלי התפילות שלנו. כאשר אדם מתפלל עם המודעות הנכונה, הוא למעשה יוצר נתיב חדש כדי שהאור או מה שהוא מתפלל עבורו יהיה לו מקום לזרום אליו. זו מטרת התפילה. זו מטרת הברכות. בכל פעם שאדם מברך ברכה הוא למעשה יוצר פתח חדש שדרכו תוכל הברכה להיכנס.
זו הבנה מאוד משמעותית וחזקה של מטרת עבודתנו הרוחנית: "אנו הולכים ליצור דרך חדשה שדרכה אור הבורא יוכל להיכנס אל חיינו ואל העולם הזה." וההבנה הזו גם מבהירה לנו שעבודתנו הרוחנית אינה כה קשה; אנו לא יוצרים אור, אנו לא יוצרים מילוי, מכיוון שהכל כבר קיים. כל מה שאנו חייבים לעשות זה לפתוח את הערוצים. יצירת מים הרבה יותר קשה מאשר לאסוף את המים, וכל מה שאנו חייבים לעשות הוא לנקב חור קטן במגדל כדי שהמים יוכלו לצאת ממנו. עם המודעות הזו, אנו מבינים שאף פעם אין פעולה קטנה או מעשה קטן. כל תפילה, תקשורת ופעולה של נתינה פותחות את הערוצים.
