פרשת "מִשְׁפָּטִים" היא המשך, במובן מסוים, של פרשת "יִתְרֹו", הפרשה הקודמת, שבה התרחשה ההתגלות על הר סיני, התגלות כל שלמות אור הבורא ואור חיי הנצח.
”המילה "ברית" היא באמת הבטחה“.
באופן כרונולוגי, היה סדר ההתרחשות כזה: ההתגלות על הר סיני, עשר הדיברות, הובלת משה אל ההר למשך 40 יום ו-40 לילה, וקבלת שאר התורה, שאר האור והחכמה של ההתגלות. אבל יש רגע בסוף פרשת "מִשְׁפָּטִים" שבו נאמר שמשה כותב מה שקיבל, מתעורר בבוקר שלמחרת, ובונה 12 מזבחות עבור כל אחד מ-12 השבטים – דבר המייצג התקרבות אל אור הבורא – וכל אחד מהשבטים מקריב קרבן על אחד משנים עשר המזבחות. משה לוקח חצי מהדם ושופך אותו על המזבח, ואז לוקח את "סֵפֶר הַבְּרִית", קורא אותו לבני ישראל, באמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"[שמות, פרק כ"ד, פסוק ז']. ואז לוקח משה את הדם ומפזר אותו על בני ישראל, אומר להם: "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". [שמות, פרק ד', פסוק ח'].
אם כן, הייתי רוצה להתמקד במושג הזה, "סֵפֶר הַבְּרִית", וחשוב מזה, לעמוד על סוד המילה "בְּרִית", שפירושה המילולי הוא התחייבות, כלומר התחייבות לעבודתנו הרוחנית. בפרק 8 ב"ספר יצירה" מדובר על בריאת העולם, ונאמר ששם אנו מוצאים את סוד המילה "בְּרִית". והמקובל הגדול, הגאון מוילנה, בפירושו ל"ספר יצירה", מדבר על הסוד הזה.
אנו מוצאים את המילה "בְּרִית" פעמים רבות בתורה; למשל, כאשר אברהם מוהל את עצמו הוא קורא למעשה הזה "בְּרִית". אפשר להשוות את מעשה הברית לאדם שאוהב מישהו אהבה רבה ורוצה לעשות משהו שיבטיח שהם לעולם לא ייפרדו. אם כן, שואל הגאון מוילנה, איך אפשר לנסות ליצור קשר שלעולם לא יינתק? מה יכול לעשות אדם שאוהב מישהו מאוד אבל חייב להיפרד ממנו פיזית, כדי להבטיח שהם ייצרו חיבור שיישאר לנצח?
אחת הדרכים לעשות זאת היא שהאדם ייתן לאדם שהוא נפרד ממנו את הדבר החשוב ביותר לו או לה. נניח, למשל, שאדם אסף יהלומים כל חייו, ובמשך 50 שנה נסע ברחבי העולם לאסוף אותם, ויש ברשותו עשרת היהלומים היפים והיקרים ביותר בעולם. אם מישהו ישאל אותו מהו הדבר החשוב ביותר בחייו, הוא יאמר שזה אוסף היהלומים שלו. לאדם הזה יש חבר, שנוסע למקום רחוק, והוא לא יראה אותו במשך חמש שנים. הוא נותן לו את אוסף היהלומים שלו. אם כן, מה שהגאון מוילנה מלמד כאן הוא, שלא החפץ הפיזי – במקרה זה, אוסף היהלומים – הוא הדבר החשוב כאן; אלא המוח והלב של הנותן שמחוברים ליהלומים כדי שחברו יחשוב עליו תמיד, ולהפך.
”הבורא לקח את מהותו ושם אותה בחבילה הזו, הקרויה הזוהר והתורה“.
הגאון מוילנה מסביר שהאדם הזה נתן לחברו משהו שיש בו מיקוד של כל מחשבותיו ולבו; לכן, המילה "ברית" היא למעשה הבטחה. מושג הברית, הוא אומר, מתייחס לכך שכאשר הדבר החשוב לנו ביותר ניתן למישהו אחר, ועל ידי הנתינה הזו, לא משנה מה יתרחש, תמיד נדאג לאותו אדם. זו הבטחה, מכיוון שברשות האדם האחר יש עכשיו הדבר החשוב לנו ביותר, ולכן אנו תמיד נרצה לוודא שהוא בטוח ודואגים לו. וכך, אנו מגיעים לידי ההבנה שהמילה "ברית" היא למעשה פעולה היוצרת את ההבטחה שלא תיתכן שום הפרדה בין שני האנשים האלה. לכן אנו מוצאים את המילה "ברית" פעמים רבות כל כך בתורה, מכיוון שעכשיו אנו מבינים שזו פעולה הנעשית כדי ליצור הבטחה שלעולם לא יהיה פירוד וניתוק.
ה"ברית" הראשונה שאנו לומדים עליה מתקיימת כאשר המבול התרחש בעולם, והבורא כורת ברית עם נוח ושאר האנושות ומתחייב שהעולם לעולם לא ייחרב שוב לגמרי. והסוד הוא שהקשת היא למעשה הברית. מכיוון שהקשת, כפי שמסביר הזוהר, היא למעשה הבט של אור הבורא הניתן לעולם הזה. הקשת היא יסוד חשוב במהותו של אור הבורא. ולכן, הבורא, כשהוא נותן חלק ממהותו בכך שהוא נותן את הקשת, מבטיח בכך שלעולם לא יחריב את העולם.
כשאנו מבינים זאת, אנו יכולים לראות שהמתנה האמיתית של התורה, עשר הדיברות, והזוהר, היא האור שנמצא בתוכם. זה כאילו שהבורא חותך חלק ממהותו וממהות האור ונותן את החלק הזה לנו, באמצעות עשר הדיברות והזוהר. ואז אומר הבורא שכל מי שמיקוד חייו יהיה לקיחת המתנה הזו, הבורא יהיה תמיד חייב לדאוג לו, להגן עליו, ולתת לו אור וברכות, מכיוון שהוא מחזיק ברשותו עכשיו משהו שהוא הדבר החשוב ביותר לבורא.
אם כן, אנו יכולים להתחיל להבין מהי הברית שכרת הבורא עם בני ישראל. וזה חייב לתת לנו הבנה חדשה לגמרי באשר למה שאנו קוראים לימוד או תקשורת לאור התורה, לאור הזוהר. הבורא נתן לנו את מהותו ואת האור שבתוכה, משהו שאם נדבק בו, אנו כמעט נכריח את הבורא לדאוג לנו. אנו כמעט נאלץ את הבורא לכך שיהיה חייב להגן עלינו ולתת לנו ברכות, מכיוון שלקחנו עכשיו מה שניתן לנו: הדבר החשוב ביותר לאור הבורא.
המהות האמיתית של התורה, וחשוב מזה, של הזוהר, היא שהבורא הוציא מתוכם את תמצית האור שלו ונתן לנו את ההזדמנות לתפוס אותה. ושלא כמו במקרה שבו חבר אחד נותן משהו לחבר השני, כאן יש לנו בחירה אם לקחת את המתנה הזו או לא. לכן, מה שמתרחש בהר סיני, באמצעות עשר הדיברות, התגלות התורה, ולאחר מכן התגלות הזוהר, הוא שהבורא לקח את תמצית מהותו ושם אותה בחבילה הנקראת הזוהר והתורה. והבורא אומר לאדם שתופס את רוב האור של הזוהר: "אתה מחייב אותי עכשיו להיות קשור אליך, להגן עליך, להזרים אליך למטה אור וברכות." הבורא שם בתוך העולם הזה מקומות שבהם המהות שלו קיימת, ולנו יש ההזדמנות לדבוק במהות הזו. כשאנו עושים כך, אין אנו מקבלים רק אור וברכות; אלא יש בתוכנו ההיבט החשוב ביותר של אור הבורא, ולא משנה מה עוד נעשה, הבאנו לעצמנו את ההגנה ואת הברכות של אור הבורא.
זה הסוד מאחורי מה שנאמר בפרשת "מִשְׁפָּטִים", שנכרתה ברית. מכיוון שעד מתן תורה בהר סיני, מהות אור הבורא הייתה משהו שאפשר למשוך באמצעות עבודה רוחנית, אבל לא משהו שאפשר להמשיך להחזיק בו, להיצמד אליו ולדבוק בו. עד ההתגלות בהר סיני, יכולנו למשוך חלק מן האור אל חיינו ואל העולם, אבל אז הגיעה ההתגלות של התורה ושל הזוהר, שבה הבורא שם בפנינו את מהותו ואמר: "אני שם עכשיו את עצמי בידיכם. אני עושה את עצמי עכשיו זמין לכך שתוכלו לאחוז בי, להיצמד אלי ולדבוק בי."
