פרשת "אֱמֹר" מתחילה בכך שהבורא אומר למשה: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם..."[ויקרא, פרק כא', פסוק א']. יש כאן חזרה על הדיבור אל בני אהרן. והמפרשים שואלים, מדוע אומר הבורא למשה זאת פעם אחת, ולאחר מכן חוזר על כך? יש מדרש האומר שכאשר הבורא מדבר אל המלאכים, הוא צריך לומר להם רק פעם אחת מה שהם חייבים לעשות, וזה מיד נעשה. אבל לבני האדם, השוכנים בעולם הזה, ולכן יש בתוכם נטיות שליליות, חייבים לומר פעמיים, ורק אז יש לקוות שהם יוכלו להקשיב ולעשות זאת.
"אין העדר ברוחני."
אם כן, פרשת "אֱמֹר" מתחילה בחזרה שבה חוזר ואומר הבורא למשה פעמיים לדבר אל בני אהרן: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם...". ואנו רוצים להבין על מה מדבר כאן המדרש. ההבנה הבסיסית היא שהבורא אומר למשה, אתה יכול לומר למלאכים דברים רק פעם אחת והם יעשו זאת, אבל אם תאמר את הדברים פעמיים לאנשים, רק אז אולי הם יקשיבו. אבל מדוע פעמיים? זה אמנם נראה מספר שרירותי, אבל אנו יודעים ששום דבר בתורה אינו שרירותי. ולכן, כדי שנבין מהו סוד שתי רמות הדיבור הללו עלינו להגיע לרמה חדשה של הבנת מהותנו.
יש קטע שבו ה"בני יששכר", רב צבי אלימלך מדינוב, בספרו "אגרא דכלה על התורה", מדבר על הנשמה שכל אחת ואחד מאתנו מקבלים מהבורא לפני שאנו באים לעולם הזה, ואומר שהיא מגיעה ממקום שנקרא שכינה, עולם הנשמות. וכפי שרב אשלג חוזר לעתים תכופות ואומר בתלמוד עשר הספירות, אין העדר ברוחני. בעולם הפיזי, למשל, אם ניקח ספל וניתן אותו למישהו אחר, לאותו אדם יהיה אז הספל, אבל לנו כבר לא יהיה; אבל המציאות הזו אינה קיימת בעולם הרוחני. בעולם הרוחני, אין העדר, אין העלמות, ולכן אם אור או אנרגיה קיימים במקום אחד בזמן מסוים, הם קיימים שם לנצח, ואם האור הוענק, זה אומר שהוא גם נשאר היכן שהוא היה וגם קיים כבר במקום אחר.
"הנשמה העליונה נשארת מושלמת כל הזמן."
והוא הדבר גם לגבי הנשמות שלנו. הנשמות שלנו באות באופן מקורי, ושוכנות לנצח, בעולם שנקרא שכינה, או כלל ישראל, קיבוץ כל הנשמות, כך שאפילו לאחר שהנשמה שלנו יורדת משם, היא עדיין ממשיכה גם לחיות ולהתקיים בעולם העליון. למרבה הצער אנו טועים פעמים רבות לחשוב שהנשמה שלנו קיימת רק בעולם הזה, אבל אין זה נכון, מכיוון שיש שני חצאים לנשמה שלנו: החצי ששוכן בעולם העליון, והחצי שנשלח למטה אל הגוף. למעשה, לנשמה שלנו יש 248 איברים של הגוף בדיוק כמו שלגוף הפיזי יש 248 איברים.
ההבנה הזו, יש לקוות, משנה את ראייתנו באשר למה שאנו נוטים לחשוב לגבי עבודתנו הרוחנית. מכיוון שברגע שאנו מבינים שיש לנו שני חלקי נשמה – הנשמה העליונה שנשארת מושלמת כל הזמן, והחלק הנמוך של הנשמה שהוא בגוף שלנו – יש לנו עכשיו דרך חדשה לראות את עבודתנו הרוחנית. מטרת עבודתנו הרוחנית היא שכל פעולה רוחנית וכל פעולה של חיבור שאנו עושים תאפשר לנשמה העליונה, המושלמת שלנו להאיר למטה אל הנשמה התחתונה שלנו, אל הנשמה שנמצאת בגוף הפיזי. ואז המטרה המוחלטת של העבודה הרוחנית שלנו היא לאפשר לשלמות הנשמה העליונה להאיר למטה אל הנשמה התחתונה שלנו, להתאחד עמה ולהיות אחד.
בזמן עקדת יצחק, למשל, כאשר השיג אברהם את המטרה המוחלטת של חייו, נאמר שהבורא קרא לאברהם ואמר את שמו פעמיים; הזוהר מסביר שזה סוד הפסוק הזה. הכוונה בכך היא שאברהם השיג את שלמות נשמתו באותו רגע, וזה לא שהבורא שלח לו אור גדול למטה; אלא שהנשמה העליונה המושלמת שלו יכולה הייתה להתאחד באופן מושלם עם הנשמה התחתונה שלו. הוא יצר את האיחוד המושלם בין הנשמה העליונה שלו והנשמה התחתונה שלו, ולכן, השיג את המטרה שעבורה הגיע לעולם הזה. וזוהי המטרה שכל אחת ואחד מאתנו חייבים להשיג: באמצעות העבודה הרוחנית שלנו לגרום לנשמה העליונה השמיימית שלנו להאיר למטה אל נשמתנו התחתונה.
ולהפך, אם אדם פועל בדרכים של רצון לקבל לעצמו בלבד, הוא יוצר מחסום בין הנשמה הגבוהה השמיימית שלו ובין הנשמה הנמוכה שלו. לכן, מה שמתרחש, למרבה הצער, הוא שהאדם מפחית את החיבור שלו לאור ואת עבודתו הרוחנית. כאשר אדם מפעיל את הרצון שלו לקבל לעצמו בלבד, הוא יוצר הפרדה בין הנשמה העליונה שלו ובין נשמתו התחתונה וכתוצאה מכך אינו מקבל את הברכות ואת האור שבאים אליו כתוצאה מן החיבור אל הנשמה העליונה שלו.
אם כן, עכשיו יש לנו דרך חדשה לראות את עבודתנו הרוחנית. מצד אחד, יש נשמה נעלה, הנשמה המושלמת שקיימת בעולם שנקרא קיבוץ הנשמות, ונקרא גם שכינה, ויש גם החלק התחתון של הנשמה שיורד אל הגוף. ובכל פעולה רוחנית שאנו עושים, אם המודעות שלנו יכולה להיות כזו שבאמצעות עשיית המעשה הזה אנו מעוררים חיבור חזק יותר בין הנשמה העליונה ובין הנשמה התחתונה שבתוך הגוף שלנו, אז אנו יכולים לאחד את שני חלקי הנשמה, ולאפשר לעצמנו למשוך אלינו למטה יותר מן האור והברכות שאנו אמורים לקבל כאן בעולם הזה.
