בסוף פרשת "שְׁמוֹת" יש רגע מיוחד מאוד שבו נראה שמשה מתלונן ושואל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?", והפרשה שלאחריה, פרשת מתחילה בכך שהבורא אומר למשה שהיציאה ממצרים אכן תתרחש. הבורא שולח את משה לבני ישראל כדי לעורר אותם להבנה שהגאולה, סוף הסבל והייסורים שלהם, עומדת לבוא. אבל נאמר שבני ישראל לא הקשיבו למשה. אם כן, השאלה היא, מה מנסה משה להשיג? מה הוא ניסה לעורר בתוך בני ישראל?
כדי להבין זאת, יש סיפור מפורסם שרבים מאתנו שמענו, על רצח רבי עקיבא, המקובל והמורה הגדול. בתלמוד נאמר שכאשר הרומאים קלפו את עורו במסרקות ברזל, בעודו עומד בפני מוות נורא, אמר רבי עקיבא את תפילת שמע ישראל, התפילה שמחברת את האדם לאור הבורא. התלמידים שלו, שהיו עמו, צופים בסצנה המחרידה, שאלו אותו: "איך יכול לקרות לך דבר כזה?" ענה להם רבי עקיבא: "כל חיי עניין אותי הפסוק שאומר שאדם שהשיג את הרמה הגבוהה ביותר של חיבור רוחני לאור הבורא מוכן לוותר על עצמו, אפילו על גופו, בשלמות. וביקשתי שיהיה לי רגע כזה שבו אוכל לתת את עצמי ולוותר על עצמי לגמרי למען החיבור לאור הבורא. עכשיו, כשיש לי הזדמנות כזו וגופי נלקח ממני, כיצד יכול אני לא להשתמש בהזדמנות הזו להתחבר, אפילו ברגע הזה, לאור הבורא?"
למדנו כבר קודם לכן את הלימוד החשוב מאוד על כך ששום דבר שלילי לא יכול להתרחש בחייו של אדם שמחובר במודעות שלו באופן תמידי לאור הבורא. למשל, כאשר הגיע זמנו של דוד המלך לעזוב את העולם הזה, רצה מלאך המוות ללכת ולקחת אותו, אבל לא יכול היה, מכיוון שבמודעות שלו, היה דוד המלך מחובר כל הזמן לאור הבורא. לכן נאמר שמלאך המוות היה חייב ליצור מצב שבו יילכד המלך דוד ברשתו וייפול, וכך הוא יגרום למודעות של דוד המלך, באותו רגע, להיפרד מאור הבורא, ואז יוכל לבצע את זממו ולקחת אותו אליו.
הגעה למצב שבו אנו מחוברים באופן תמידי לאור הבורא היא באמת המטרה השלמה והמוחלטת של כל העבודה הרוחנית שלנו. מה שמחבר את המודעות שלנו לאור הבורא הוא דבר פשוט מאוד; זו המודעות, המחשבה, שאור הבורא נמצא כאן עמנו, ושאנו מחוברים לאור הבורא.
אנו יכולים לאכול, לשתות, לעבוד, ללמוד, או להתפלל, אבל המודעות שלנו נשארת פשוטה: אור הבורא נמצא כאן, ואני מחובר/ת לאור הבורא.
שום שליליות לא יכולה לגעת באדם שמסוגל להגיע למודעות הזו בשלמות. זה גם אומר שככל שהמודעות של אדם נמצאת יותר במצב הזה, פחות חושך ושליליות יוכלו להיכנס אל חייו או אל חייה.
זה מחזיר אותנו אל רבי עקיבא, שהשיג אותה רמה של חיבור מודע שלם ומוחלט לאור הבורא, ולכן שום דבר שלילי לא יכול היה להתרחש בחייו.
למלאך המוות לא הייתה שום שליטה עליו; למען האמת, אנו מגלים שלמעשה הייתה לו שליטה על מלאך המוות. אם הבורא לא היה מכריח את רבי עקיבא להחזיר למלאך המוות את הכוח להרוג, למלאך המוות לעולם לא הייתה היכולת להרוג שוב. אבל ההבנה החשובה ביותר מכל זאת היא ששום דבר שלילי לא יכול להיגרם לאדם שנמצא במצב שבו היה רבי עקיבא, מצב שאנו חייבים לשאוף ולחתור אליו, מצב שבו האדם נמצא במודעות מתמדת של חיבור לאור הבורא.
אם כן עכשיו אנו מבינים מה שאלו התלמידים את רבי עקיבא. מכיוון שהתלמידים האלה ידעו זאת על רבי עקיבא – הם ידעו שהוא היה ברמה של חיבור מודע תמידי לאור הבורא, ושום נזק לא יכול להתרחש בחייו של אדם שנמצא ברמה כזו – הם שאלו אותו כיצד יכול מישהו לגרום לו נזק ואיך הוא יוכל לחוות מוות כמו שאר האנשים.
רבי עקיבא ענה להם, "נכון הוא מה שלימדתי אתכם ומה שאתם יודעים, ששום נזק לא יכול להיגרם לעולם לאדם שהמודעות שלו מחוברת כל הזמן לאור הבורא. אבל זה רק אם הוא לא רוצה שזה יתרחש. אם זה משהו שהוא לא רוצה שייגרם לו, הוא יהיה מוגן. ההגנה הזו שבאה לאדם שהמודעות שלו מחוברת תמידית לאור הבורא מגנה עליו רק ממה שהוא לא רוצה שיקרה לו. "מה שאינכם מבינים", הוא המשיך, "זה שאני רוצה את ההזדמנות הזו לחוות מוות פיזי, ואפילו ברגע הזה, לשמור על המודעות שלי, על החיבור שלי, ולוותר על עצמי למען אור הבורא. לכן אין זה מצב שבו משהו שלילי קורה לי. כן, כמובן, אני נמצא ברמה שבה שום דבר שלילי לא יכול לקרות לי, אבל ההגנה הזו היא רק מפני דברים שאיני רוצה בהם. במקרה הזה, אני רוצה את המצב הזה, ולכן הוא מתרחש. הבורא ממלא את בקשתי. במשך כל חיי, חיכיתי להזדמנות להיות במצב של כאב נורא ובכל זאת לרצות לוותר על גופי כדי לשמור על החיבור שלי לאור הבורא. לכן אין זה מצב שבו משהו שלילי קורה לי. כן, כמובן, אני ברמה שבה שום דבר שלילי לא יכול לקרות לי, אבל ההגנה הזו היא רק מדברים שאיני רוצה בהם. במקרה הזה, אני רוצה את המצב הזה, ולכן הוא מתרחש. הבורא ממלא את בקשתי. במשך כל חיי, חיכיתי להזדמנות להיות במצב של כאב נורא ובכל זאת לרצות לוותר על גופי כדי לשמור על החיבור שלי לאור הבורא."
אם כן, מהי ההבנה החשובה ביותר שעלינו להבין כאן? שאדם שהמודעות שלו מחוברת תמידית לאור הבורא לעולם לא פוחד משום דבר, ושום שליליות לא יכולה להתקרב אליו. המטרה המוחלטת של עבודתנו הרוחנית היא להגיע למצב שבו אנו מחוברים בשלמות ובאופן מתמיד לאור הבורא ולכן מקבלים את ההגנה השלמה והמוחלטת שנובעת מהמצב הרוחני הזה.
ועתה, עם המודעות הזו, אנו יכולים לחזור לתחילת פרשת "וָאֵרָא", כדי ללמוד מה מנסה משה לעשות כאשר הוא הולך אל בני ישראל; הוא מנסה ללמד אותם את הלימוד הזה. הם סבלו מאות שנים של כאב, ייסורים ומוות, אבל יש דרך לצאת מזה, הוא אומר להם. אם הם יעלו את המודעות שלהם לרמה של חיבור תמידי לאור הבורא, פרעה לעולם לא יוכל להזיק להם. הם יכולים לסיים את הכאב והייסורים ממש באותו רגע.
גם אנו יכולים להחליט, ממש עכשיו, כפי שמשה אומר לבני ישראל, לשנות את המודעות שלנו ולעבוד על שמירת חיבור תמידי לאור הבורא; עשיית הדבר הזה פירושה שכל כאב, סבל, ייסורים ומוות חייבים להסתיים. מכיוון שכפי שלמדנו, שום נזק לא יכול להיגרם לאדם שהמודעות שלו מחוברת באופן תמידי לאור הבורא. זה המסר שמשה מעניק לנו בפרשת "וָאֵרָא": אנו יכולים לשים קץ לכאב ולסבל ממש עכשיו.
