אנו לא יודעים

פרשת "צַו" מתחילה בדיון על הקרבת הקרבנות, שחלקם נשרפו במשך הלילה, ולכן הפכו לאפר. נאמר שהדבר הראשון שהכהן היה עושה בבוקר היה לקחת את האפר ולשים אותו בחזרה במרכז המזבח. זה מעניין מאוד; מהי מטרת לקיחת האפר של הקרבנות שכבר נשרפו אתמול והנחתו חזרה על המזבח? 

הלימוד העיקרי כאן הוא כמה מעט אנו מבינים, וזו אמת חשובה שיש לנצור אותה במודעות כל הזמן; למעשה, אם היינו עושים כך, קרוב לוודאי שלעולם לא היינו חווים חוויות שליליות. אם כן, מהי האמת? אנו חושבים שאנו מבינים, אנו חושבים שאנו רואים, אך למעשה אנו לא רואים דבר ולא מבינים דבר. 

”אנו חושבים שאנו מבינים, אנו חושבים שאנו רואים, אך למעשה אנו לא רואים דבר ולא מבינים דבר.“

אדם הקריב קרבן וראה שיש לזה השפעה; הקרבן אוּכַּל על ידי האש העליונה. פירוש הדבר הוא שהבורא קיבל את הקרבן, וזה גילה אור. רוב הקרבנות שהוקרבו נשרפו לחלוטין, וזה היה החלק הנעלה. החלק האחר של הקרבן הפך ל"דשן", לאפר השרוף. אם כן, אדם בדרך כלל חושב שיש אור בקרבן שהתקבל אבל לא באפר שלא התקבל. ועם זאת, אם באמת כך היה הדבר, מדוע הדבר הראשון שעשה הכהן בבוקר היה לקחת את האפר ולהחזיר אותו למזבח?  

התשובה היא סוד השבת הזו: אין שום דבר שאין בו אור הבורא. בכל דבר קיים אור הבורא. הקרבנות שהתקבלו אינם בשום אופן נעלים יותר מהאפר שנשאר אחריהם. האפר הוחזר למזבח מכיוון שאין אף חלק שאינו אור הבורא, אין אף מקום שאינו אור הבורא. 

האגו שלנו הוא שעושה את ההפרדה הזו, הוא שמחליט שזוהי הדרך שבה חייבים להתנהל הדברים, או לא. האגו שלנו הוא שמחליט שהאור נמצא במקום אחד, אבל לא נמצא במקום אחר. אבל, הלימוד כאן הוא שאין מעשה או פעולה גבוהים יותר או נמוכים יותר. כאשר אנו מבינים באמת שאור הבורא נמצא וקיים בכל מקום, אז אין שום הבחנה ושום הבדל בין המצבים שאנו מוצאים את עצמנו בהם, מכיוון שכל המצבים כולם הם אור הבורא. כל הבדל או שוני שאנו יוצרים במוחנו בא מהאגו, אבל אם אנו יכולים לסלק את האגו שלנו ואת כל ההתקשרויות שלנו, אז אנו מסוגלים לראות ששום דבר אינו רחוק מהבורא; אור הבורא קיים בכל מקום ובכל מצב בצורה שווה. זו הבנה חשובה מאוד, והיא, כפי שמלמדים המקובלים, המתנה הגדולה של פרשת "צַו".

”אין שום דבר שאינו אור הבורא.“

אנו חייבים לאמן את המוח שלנו לדעת שאין לנו שום מושג. כל המחשבות שיש לנו, ושעל פיהן אנו יודעים כיצד הדברים אמורים להיות, או מדוע אנו נמצאים או לא במצבים מסוימים, אינן מחשבות רוחניות; הן המחשבות של האגו. למשל, לפעמים אנשים נוסעים לעבודה, וחושבים שהם נוסעים כדי לסגור עסקה מסוימת. אבל המחשבות של הבורא הן לעתים קרובות כלל לא המחשבות של האדם. בעוד האדם חושב שהוא נוסע רחוק עבור העסק שלו, לבורא יש למעשה תכנית שונה, או מחשבה שונה, לגבי מטרת נסיעתו של האדם הזה. מדוע? מכיוון שהבורא יודע לתקן אותנו הרבה יותר טוב מאשר אנו יודעים כיצד לתקן את עצמנו. ייתכן שיש איזו שהיא ככר לחם בארץ רחוקה שיש בה ניצוצות שהאדם הזה חייב כדי לתקן את נשמתו. יתכן שהבורא יודע שעבור התיקון שלו, אותו אדם חייב לאכול פרוסה מסוימת של לחם, באותה עיר, באותו זמן. אנו נוסעים למקום כלשהו, או נמצאים במצב מסוים, מכיוון שהבורא רואה שאנו זקוקים למשהו שנמצא שם, עבור הנשמה שלנו. יש פתגם שאומר שמסעות האדם וחיי האדם נעשים על ידי הבורא, ועכשיו אנו יכולים להבין מה פירוש הדבר. 

אין לנו שום מושג מדוע אנו הולכים למקומות מסוימים, אין לנו שום מושג מדוע אנו נשארים במקומות מסוימים... ואנו רוצים לחיות עם המודעות הזו. הדרך היחידה להגיע אל המודעות הזו היא שנזכיר לעצמנו כל הזמן: "אין לי שום מושג. יש לי הבנה מסוימת לגבי מהותה של עבודה רוחנית, וכן, אני חייב/ת לחיות את חיי בהתבסס על ההבנה הזו. אבל בסופו של דבר, אין לי שום מושג. ואם הבורא בא אלי או יוצר מצב שבו הכל הפוך לחלוטין מכל מה שחשבתי, אז אני נלהב/ת מזה. אני שמח/ה בזה מכיוון שעכשיו אני יודע/ת שזה המקום שבו נמצא אור הבורא עבורי." 

מדוע מתרחש דבר מסוים? אין לנו שום מושג, ואנו חייבים לדעת זאת. האור נמצא בכל דבר באופן שווה, ושום דבר אינו רחוק מהבורא או קרוב לבורא. הקרבן שהתקבל לא היה נעלה יותר מהאפר שנשרף. שניהם הם אור. לכן, בשבת "צַו" אנו יכולים לבקש מהבורא: "תן לי באמת לחיות את חיי עם ההבנה שאין לי שום מושג. שאני יודע/ת שכל מקום אליו אלך, כל מה שאני עושה, וכל מה שמתרחש בחיי, הכל בא מהבורא."  אם אנו באמת מסוגלים להגיע לידי ההבנה הזו, שום דבר שיתרחש לעולם לא יוכל להכעיס אותנו. שום דבר לא יוכל לאכזב אותנו, מכיוון שתמיד נדע שאנחנו לא יודעים.