אפשרו לי לתאר בפניכם את הסצנה הזו: אתם מחליטים ללמד מישהו משהו כדי שיוכל להפוך לעצמאי. אם כן, אינכם האחראיים הבלעדיים למשימה שניתן בקלות לבצע אותה. נשמע טוב, נכון? התבוננו בעצמכם, אתם מאצילים סמכויות, משתפים מידע, מעצימים אחרים באמצעות הענקת ידע! אבל...במהלך התהליך, האם אותו אדם נעשה כועס ומתוסכל ומסבך בכוונה אפילו את המשימות הפשוטות ביותר?
שתי מילים: נֶשֶׁק. חוֹסֶר יכולת. זה דפוס התנהגות שבו אדם יעמיד פנים, בכוונה או שלא בכוונה, שהוא גרוע במשימה כדי להתחמק מאחריות.
זה מרגיז ויעיל כאחד. מדוע עליכם ללמד אותו כשאתם יודעים שתוכלו לעשות זאת בעצמכם במהירות הרבה יותר גבוהה?
חוסר יכולת כנשק נשמעת כך:
"אין לי סבלנות או ראיית פרטי פרטים כמו שיש לך."
"אבל עשיתי כמיטב יכולתי."
"מותק, את/ה פשוט יותר טוב/ה ממני בזה."
"את/ה לא יכול/ה פשוט לעשות את זה בעצמך? זה כל כך קל לך."
זה מופיע במערכות יחסים לעתים קרובות. קריסטן וסקוט נשואים כבר חמש שנים ולשניהם יש עבודה במשרה מלאה ולוחות זמנים עמוסים. הם חשבו שאם יחלקו את מטלות הבית בצורה שווה, יהיה להם יותר זמן לבלות ביחד. נשמע כתוכנית נהדרת, נכון? בתיאוריה, בהחלט, אבל בפועל זה היה משהו פחות אידיאלי. סקוט טען לעתים קרובות שאינו מסוגל לסדר את המיטה יפה כמו קריסטן או לשים את הכלים במדיח הכלים בצורה נכונה, ולמרות ההדגמות החוזרות ונשנות של קריסטן, הביצוע המרושל שלו נמשך – וגרם לקריסטן לתקן את הביצועים הכושלים של סקוט או אפילו לבצע מחדש את המשימות הללו.
חוסר יכולת מזויפת נכנסה לתמונה.
רבים מאיתנו חוו גרסה של ההתרחשות הזו, בין אם זה התרחש עם בן/בת הזוג שלנו, ילדינו המתבגרים, עמיתים שלנו לעבודה (אולי אפילו אנו עצמנו!). חוסר יכולת כנשק נראה אולי כתסכול קל ברגע זה, אבל כאשר זה הופך לכרוני, זה עלול להוביל לטינה עמוקה.
מערכות יחסים, בין אם אישיות או מקצועיות, משגשגות בזכות כבוד הדדי, שיתוף פעולה ומאמץ – כולם דברים שדורשים איזון. זיהוי אוזלת יד כנשק יכול להיות מאתגר, מכיוון שלעתים קרובות הוא מתחזה לבורות אמיתית או לחוסר מיומנות, אך אלו הן כמה דרכים שבהן הוא יכול להופיע:
תמיד נכשל/ת באותן המטלות
בן או בת זוג שעושה באופן עקבי עבודה גרועה בדברים פשוטים וספציפיים למרות שהוא או היא מוכשרים לחלוטין בתחומים אחרים.
הימנעות מהעבודות שהוא או היא אינם אוהבים
הוא או היא אולי טוענים שאינם טובים בסידור המיטה אבל הם מכונאים מומחים. במילים אחרות, אין לזה שום קשר ליכולת שלהם...
לא מנסה להשתפר
למרות קבלת הדרכה חוזרת ונשנית כיצד לנקות או לארגן, הוא או היא ממשיכים להתנער מהאחריות או לעשות אותן טעויות.
תמיד יש תירוץ
בין אם מדובר בשנת יתר, יותר מדי משימות לסיים במקום העבודה, או פשוט שיכחה, תמיד יש סיבה לכך שהדבר לא נעשה.
הדוגמאות האלה עשויות לעזור לכם להבין זאת, אבל ההתייחסות אליהן היא סיפור אחר לגמרי ודורשת קצת יותר עדינות - במיוחד מכיוון שחוסר יכולת כנשק מחפה לעתים קרובות על תחושות קשות כמו חוסר ביטחון או שיפוט עצמי. זה בהחלט לא אומר שאין להתייחס לזה, והשיחה על כך עשויה להיות הזדמנות נפלאה לאינטימיות רבה יותר. הנה לפניכם כמה דרכים להתחיל:
תקשרו בגלוי (ובחמלה)
כדאי ליזום שיחה רגועה וכנה בנוגע להתנהגות. משהו כמו, "אני מרגיש/ה מאוד מתוסכל/ת כשאני חייב/ת לעשות מחדש משימות שהסכמנו לחלוק" יוצר פגיעות מבלי לגרום לאדם השני להרגיש מואשם.
הציבו ציפיות ברורות
תארו באופן ברור את תחומי האחריות והציפיות עבור כל אדם. ודאו שהמשימות מחולקות בצורה הוגנת ושכל אדם מבין את תפקידו. זה עשוי להיות פשוט כהחלפת משימות כדי שכל אחד יוכל לכבד את יכולתו של השני או להחליף ביניכם את המשימות הפחות רצויות כדי שלעולם לא תיפולנה על אותו אדם יותר מדי זמן.
עודדו לקיחת אחריות
זה עשוי להיות מועיל ומחזק במיוחד עבור הילדים שלנו. עידודם לקחת בעלות על המשימות שלהם עוזר להם לטפח אחריות אך גם ביטחון. הציעו תמיכה והכוונה בעת הצורך, אך הימנעו מהשלמת המשימה עבורם.
לעתים קרובות מכילים האתגרים האלה גם משהו מהבלתי נודע, וכפי שמלמדת הקבלה, יש בכך הרבה יותר ברכות מהידוע לנו. אם כן, כאשר משהו קשה ומאתגר, צפו לברכות! בין אם אתם מתייחסים אל חוסר היכולת כנשק בעצמכם או באחרים, יש ברכה באתגר שרק מחכה להיחשף.
חוסר היכולת כנשק עלול לערער את האמון והכבוד בכל מערכת יחסים, אבל זה לא חייב להיות כך, והבאת המודעות לכך - בעצמכם ובאחרים - יוצרת סביבה שבה מעודדים צמיחה. הבאת מודעות להתנהגות והתייחסות אליה בצורה בונה תעזור לכם לעבוד כדי ליצור שותפות ומשק בית הוגנים והרמוניים יותר. חוסר יכולת כנשק עשויה להפוך לפתח כניסה ולגרום לכולם לחוות עד כמה הם באמת מוכשרים. מי לא יאהב זאת?
