במדרש יש סיפור על אדם שחי בזמנו של פנחס בין יאיר, חותנו של רבי שמעון בר יוחאי. נאמר שהאדם הזה היה אדם טוב לב שעסק בחפירת בארות עבור אנשים. היו לו הרבה חכמה והבנה כדי לדעת היכן לחפור כדי למצוא מים, ולכן כאשר היו עיר או כפר שבהם לא היה מים, הוא היה הולך לשם, ובזכות חוכמתו הרבה יצר בארות שאפשרו לאינספור אנשים לשתות מים.
יום אחד יצאה בתו החוצה לטייל, ובדרכה נתקלה בנהר סוער, נסחפה לתוכו וטבעה. אנשים רבים הלכו לרבי פנחס בן יאיר כדי לומר לו מה קרה לבתו של חופר הבארות. רבי פנחס בן יאיר ענה להם במלים אלו: "אי אפשר". לא יכול להיות שבתו של האדם הזה שכל חייו הוקדשו ליצירת בארות מים עבור אנשים אחרים תטבע בנהר. ברגע שאמר את המלים האלה, התחילו אנשי העיר לצעוק שבתו של חופר הבארות הופיעה. מדוע? המדרש אומר לנו שכאשר רבי פנחס בן יאיר אמר את המלים "אי אפשר", ירד למטה מלאך והחיה את בתו של חופר הבארות.
"זה נס, וסיפור מדהים"
זה נס, וסיפור מדהים; סיפור שבו מסבירים לנו המקובלים מה מתרחש כאשר אנו משחררים את האור שלנו. כשאנו שולחים הלאה את האור שלנו, אנו מאפשרים לו לגדול ולהכפיל את עצמו, ואז אנו יוצרים מאגר גדול של אור, של הגנה, וחשוב מזה, של נסים.
הסיבה לכך שהנס הזה התרחש באמצעות מילותיו של רבי פנחס בן יאיר היא שהאדם שחפר את הבארות עבור האנשים מעולם לא נצמד אל המעשים שלו, ומאגר האור שיצר היה המקום שאליו פנה רבי פנחס בן יאיר כדי ליצור את נס החייאת בתו של האיש.
רבים מאתנו עושים מעשים של נתינה, אבל אין זה מספיק כדי ליצור מאגר של נסים. אנו חייבים, כמו חופר הבארות, להרפות מן המעשים שלנו. אם אנו רוצים ליצור מאגר של אור כמו זה שהשתמש בו רבי פנחס, המאגר של חופר הבארות, אנו חייבים להרפות מכל המעשים שלנו, לשחרר את כל הטוב שאנו עושים. וזה נותן לנו כוח ליצור נסים מדהימים.
יתרה מזו, הסיפור הזה מתייחס להסבר המקובלים שאם רבי פנחס בן יאיר לא היה אומר את המלים "אי אפשר", שאפשרו את החייאתה של בת חופר הבארות, היה נוצר בתוכו חוסר עצום, בגלל שלא יצר את הנס הזה. אבל איך זה יכול להיות? אם בת חופר הבארות היא זו שמתה, מדוע רבי פנחס בן יאיר אחראי ליצור את הנס הזה? כאן אנו לומדים לימוד חשוב מאוד: אנו אחראיים למה שאנו יכולים לעשות עם הפוטנציאל שלנו. לרבי פנחס בן יאיר הייתה היכולת ליצור את הנס הזה. בפוטנציאל שלו, הוא ידע כיצד להגיע אל מאגר האור שיצר אותו אדם ואז ליצור את נס החייאת בתו של אותו אדם.
"יש לנו הרבה יותר כוח מאשר אנו חושבים, וזה מאפשר לנו להביא אור לאחרים ולעשות עבורם נסים."
כל מה שיש לנו הפוטנציאל לעשות, אנו אחראיים עליו. ולכל אחת ואחד מאתנו יש, במידה זו או אחרת, הפוטנציאל – ולכן, האחריות – להיות מסוגלים ליצור את הנסים האלה עבור עצמנו ועבור אחרים.
בפרשת "עֵקֶב" אומר משה לבני ישראל שניצבים ממזרח לנהר הירדן שהם הולכים לחצות את הירדן, אבל הוא לא יחצה אותו יחד אתם. המקובלים אומרים שהסיבה לכך שמשה השתמש בטרמינולוגיה המעניינת הזו, באמרו "אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן, וְאַתֶּם עֹבְרִים" [דברים ד' כב'], היא שהוא רצה לעורר בתוכם את הרצון לבקש ולהתפלל לכך שהוא יקבל רשות לחצות את הנהר. הוא רצה לעורר בתוכם את הרצון הזה כדי שכאשר הם ישמעו זאת, הם יאמרו, "לא. בואו נאמר לבורא: אי אפשר. זה לא יכול להיות. משה חייב לעבור, גם הוא". והמקובלים מלמדים שאם בני ישראל היו מבקשים זאת באותו רגע, משה היה עובר יחד אתם את הנהר. בפרשה הקודמת, פרשת "וָאֶתְחַנָּן", משה התפלל והתחנן לבורא 515 פעמים כדי ליצור את הנס הזה, אבל אפילו הוא לא יכול היה ליצור את הנס הזה עבור עצמו. אבל בני ישראל היו יכולים ליצור את הנס הזה עבורו. ומכיוון שהייתה להם היכולת לעשות את הנס הזה, והם נרמזו לעשות את הנס הזה, אבל לא עשו אותו, הם גרמו לעצמם חוסר.
יש לנו הרבה יותר כוח מאשר אנו מדמיינים, חושבים ומתארים שיש לנו, להביא אור וליצור נסים עבור אחרים. אחד הדברים שאנו לומדים מסיפור רבי פנחס בן יאיר הוא שכאשר יש לנו פוטנציאל, יש לנו אחריות, ואחת המתנות הגדולות שמשה נותן לנו בשבת "עֵקֶב" היא היכולת ליצור את הנסים האלה באמצעות המלים שלנו. בשבת "עֵקֶב" , אנו מקבלים את הכוח והיכולת ליצור, באמצעות המלים שלנו, נסים עבור אחרים. וברגע שנתחיל להבין שיש לנו הפוטנציאל לעשות זאת, נתחיל להבין שיש לנו גם אחריות עצומה.
